כשרופא משפחה לא מתייחס לירידה דרסטית במשקל אצל המטופל

יישראל, ספורטאי בן 46, ללא בעיות נשימתיות, התלונן במשך תקופה ארוכה, של מעל כשנתיים ארוכות, על תסמינים רבים אשר לא קיבלו התייחסות ראויה. במקרה שלו, לא נעשה כל בירור או ניסיון להבין האם מתרחש אצלו תהליך כרוני המסביר את התמונה הקלינית שהלכה והתבהרה עם הופעת כל תסמין ותסמין.

אצל הרופא המטפל, נרשמה עבורו אבחנה של ירידה במשקל, אך ללא כל מאמץ לברר עוד על מה מדובר.

קיים הבדל משמעותי בין ירידה במשקל בחולה עם תיאבון תקין לבין ירידת משקל משנית עם חוסר תיאבון. במקרה הראשון, ניתן יהיה למצוא מחלות הפרמטובוליות אשר במסגרתן, גם אם החולה אוכל רגיל או אפילו יותר מן הרגיל, עדיין נרשמת ירידה במשקל. במקרה האחרון, יהיה שכיח למצוא ממאירות או סכרת או שורה ארוכה של מחלות נוספות, אפילו פסיכיאטריות.

במקרה של ישראל, הייתה זו בעיה בבלוטת התריס. פעילות יתר של בלוטה זו מאופיינת בתחושת רעב מוגברת, עד כדי אכילת יתר, יחד עם ירידה במשקל. השאלה הפשוטה, האם מדובר בירידה במשקל עקב חוסר תיאבון לבין ירידה במשקל עם תיאבון תקין או מוגבר לא נשאלה. שאלה פשוטה לא צורכת זמן או משאבים מיוחדים והתשובה לה הייתה יכולה כבר אז לכוון אל עבר בעיה בבלוטה.

 

לקבלת יעוץ

 

שאלה נוספת שניתן לצפות מן הרופא הסביר כי ישאל ויבחן היא, האם קיימת היסטוריה משפחתית. אצל ישראל קיימים במשפחתו מספר לא קטן של אנשים הסובלים מבעיה בבלוטת התריס, מה שמצריך תשומת-לב כאשר החולה מתלונן על תסמין אופייני לפעילות חריגה של בלוטת התריס. גם נקודה זו לא בירר הרופא המטפל ובכך החלה שרשרת של טעויות קשות אשר השפיעו על חייו של ישראל רבות.

 

היי דוקטור, יש לי בעיה! מה עושים?

 

ישראל שלנו החל סדרת בדיקות מעבדה, ללא שום כיוון מדויק לקראת הוכחת אנמנזה מסוימת או קו כללי להפגת חשד ספציפי, הרופא ממש ירה לכל עבר – ללא שום שימת דגש על התוצאות שרמזו גם הן על הבעיה בבלוטה. התמונה הקלינית שראה לנגד עיניו הייתה מטושטשת לגמרי, אפילו את בדיקות הפוספטאזה האלקלית ודם סמוי בצואה, שהזמין, בין היתר, לא טרח לבדוק לעומק. ההתעלמות מבדיקות אלה, אשר יצאו לא תקינות, מהוות עדות להתרשלותו של הרופא.

 

גגם כאשר עבר שוב על הבדיקות וטרח לעיין בתוצאותיהן, לא עלה בדעתו שישנן סיבות רבות, חוץ כבדיות לעליית אנזימי הכבד והתעלם לחלוטין מן הספרות הרפואית ומן האנמנזה המשפחתית של ישראל. כל זאת, למרות שירידה במשקל מתאימה לחלוטין לטירוטוקסיקוזיס וגם אנזימי הכבד עלולים להיות מוגברים במצב קליני זה. כל שעליו היה לעשות מבחינה רפואית היה זה לבקש עוד בדיקת דם אחת – TSH – וכמובן לעבור על תוצאותיה גם כן.

וכך איבד ישראל זמן יקר, חודשים שלמים של התרוצצויות בין בדיקה לבדיקה… תלונות חדשות צצו להן מדי כמה זמן, כגון, תחושת חוסר אוויר ומועקה; עצירות קשה במשך שבועות; בחילות ועוד. אך הרופא המטפל מתמיד בשיטתו ואינו בודק לעומק אף אחת מן התלונות הנוספות גם כן.

 

היי דוקטור, אני רעב! מה עושים?

 

ישראל מופנה לבדיקת סונר בטן, ובפענוח הבדיקה מציינים במפורש, הרגשת רעב קבועה. הרופא המטפל מציין זאת ברישומיו שלו, מבלי להתעכב על המשמעות הרפואית של הרגשת רעב קבועה ושוב מתעלם מן הקפיצות הלא סדירות של משקל גופו של ישראל – פעם עולה ופעם יורד בתדירות לא סבירה.

ושוב בדיקות, כי לא בדקנו מספיק – ישראל נשלח לסדרה נוספת של בדיקות מיותרות הכוללות, בין היתר, גסטרוסקופיה וקולונסקופיה, מבלי לעצור רגע ולנסות להבין את התמונה הכוללת. לא זו אף זו, הרופא איננו מסתפק בלטרטר את ישראל בביצוע בדיקות אין סוף, חלקן פולשניות ומעיקות, הוא גם שולף מן המותן אבחנות קליניות שגויות שלא היו ולא נבראו כגון מגוון דלקות כבד אשר נשללות כמובן בבדיקות להימצאות וירוסים – כאילו ישראל לא נבדק כבר מספיק.

 

היי דוקטור, עכשיו כבר ממש כואב לי! מה עושים?

 

לאחר שנתיים של התעלמות, החליט הרופא המטפל לבסוף להתחיל להקשיב לתסמינים שהופיעו אצל ישראל – לאחר הופעת תסמינים חדשים של כאבים בחזה – והבין כי מדובר בחולה טירוטוקסי קשה. משום מה הרופא החליט שמדובר באוטם חריף חודר (טרנסמורלי) בלב ושולח את ישראל לבית-חולים, כשכבר ידוע על תפקודי בלוטת תריס לא תקינים ואף מציין בדיקה גופנית שמצאה כביכול הגדלה של בלוטת התריס. שתי אבחנות אלה הופרכו בבית-החולים, לא אוטם ולא הגדלה של הבלוטה לאחר בדיקה אנדוקרינולוגית שתוצאותיה הגיעו לאחר 5 שבועות ארוכים.

 

גם בבית-החולים מתרשלים…

 

מחדל נוסף הוא התנהגות בית-החולים, ששחרר לביתו את ישראל יממה לאחר תחילת אשפוזו כאשר הוא במצב של טירוטקסיקוזיס, טכיקרדיה (דופק מואץ), כאבים תעוקתיים בחזה וממצאים פתולוגיים בא.ק.ג. לא זו אף זו, גם נרשם בתיעוד בית-החולים כי אין ספק שמדובר בחולה בסיכון גבוה עם תסמונת אנגינוטית קלאסית וממצאים בא.ק.ג. חרף זאת, ישראל לא מוצג בפני קרדיולוגים, לא נקבע צנטור, אפילו לא אלקטיבי, ותוך 24 שעות הוא משוחרר לביתו מבלי שום טיפול שמוענק לו.

מקובל לחשוב שטיפול והשגחה של פחות מיממה אינם נחשבים לרפואה טובה, שכן לא מדובר בפרק זמן המספיק להכרת החולה, הערכת מצבו ותגובתו לסוג ואופן הטיפול. הנחה מקובלת זו, נכונה אף עוד יותר כשמדובר בחולה בטירוטוקסיקוזיס קשה ביותר, לא מטופל ומוזנח תקופה ארוכה, הסובל במקביל מתסמונת אנגינוטית שהולכת ומחמירה.

 

הסיפור שאיננו נגמר

 

השתלשלות האירועים הרשלנית ממשיכה עוד רבות, כאשר ישראל חוזר לטיפולו המסור של רופא המשפחה, שאף הוא איננו פונה להתייעצות עם מומחה קרדיולוג או אנדוקרינולוג, ללא הפניה לשום יועץ וללא הפניה לצינטור.

וכך ישראל נותר ללא התייחסות רפואית הולמת עד אשר הגיע למצב של החייאה, בעת הגיעו לקופת-החולים, שוב, עם תלונות על לחץ בחזה.

הצוות של מד"א והצוות של טיפול נמרץ בבית-החולים מצליחים להחיות את ישראל ולייצב את מצבו. הוא מתאשפז בעקבות אוטם חריף של הלב והפרעת קצב חמורה כתוצאה מפרפור חדרים באותו יום שבו התמוטט, מבוצע בו צנטור – נתגלית מחלה חד כלית – הוא גם עובר שליפת טרומבוס מן העורק הכלילי והכנסת תומכן.

לאחר האירוע המרכזי, שזיכה את ישראל לבסוף באשפוז ארוך בבית-החולים, הופיעו אצלו גם טרומבוזה ורידית ברגליים, דיכוי מח העצם, אי-ספיקת לב והפרעות זכרון ושינה אשר ימשיכו ללוות אותו לאורך חייו.

 

לסיכום

 

את מהלך הבירור אפיינה שטחיות, בלבול, חוסר שיפוט קליני, חוסר ידע והבנה, חוסר אחריות, חוסר אכפתיות וחוסר מוטיבציה. הן מצד הרופא הקהילתי והן מצד בית-החולים שקיבל אותו לראשונה. ישראל עבר סבל לא יתואר ותחלואה קשה אשר החמירה בעקבות שורת המחדלים, אשר כמעט הביאו לסיום חייו.

כיום, ישראל סובל מנכויות צמיתות הבאות לידי ביטוי בדיכוי מח העצם, הפרעות שינה וזכרון וצליעה לסירוגין בשל כאבים בשוקיים התחתונות, כתוצאה מאספקת דם לקויה. במצבו היום, ישראל מתקשה לעבוד ולתפקד באופן שוטף.

 

לקבלת יעוץ

 

טיפול לקוי לאחר ניתוח TVT ( לדליפת שתן ) הביא לסיבוך ולרשלנות

שושנה, אישה בת 54, סבלה מדליפת שתן בזמן מאמץ. לפיכך, התקבלה לניתוח מתלה שופכתי מסוג TVT. הבירור הטרום-ניתוחי היה תקין, כולל ציסטוסקופיה שבוצעה כחודש לפני כן ופורשה כתקינה. בהתאם למתועד בדו"ח הניתוח, הוא עבר בהצלחה ללא אירועים חריגים. אולם, לא כך היה.

הסיפור

ככבר לאחר כחודש מאז הניתוח פנתה המטופלת עם תלונה על זיהומים חוזרים בדרכי השתן שהופיעו מיד לאחר הניתוח – אירועים שלא סבלה מהם כלל וכלל טרום הניתוח.

לאור פנייתה המוקדמת עם תלונה זו, סביר כי יעלה החשש המוצדק לחדירה, לפחות חלקית, של סרט הTVT לכיס השתן, ולכן עברה פעם נוספת בדיקת ציסטוסקופיה – בדיקה שאינה שגרתית בשלב זה. בדו"ח הפעולה נרשם "שלפוחית עם רירית אדומה דלקתית בכל האזורים".

הופעה כה מוקדמת של זיהומים חוזרים בדרכי השתן לאחר ניתוח TVT עם ממצא חריג בציסטוסקופיה מחייבת התייחסות ודרגת חשד גבוהה לחדירה של הסרט לנרתיק. למרות זאת, הוחלט שלא להמשיך בבירור.

במהלך כ-3 שנים בהם חזרה והופיעה המטופלת למרפאה עם תמונה סוערת של דלקות עקשניות בדרכי השתן לא בוצעה הערכה חוזרת על-מנת לחזור ולשלול גוף זר בשלפוחית. רק לאחר 3 וחצי שנים לאחר הניתוח עצמו, חזר הרופא המטפל וביצע ציסטוסקופיה; ושוב, נרשם בדו"ח הפעולה "אזור דלקת בצוואר השלפוחית, פרט לכך ללא ממצא חריג".

גם כעת לא פורש הממצא כחשיפת הסרט לשלפוחית ובעצם רק לאחר 5 שנים נוספות הגיעו לפתרון הבעיה כאשר פנתה לבית-חולים אחר לטיפול בבעיות הזיהום בשתן. רק אז בבדיקת ציסטוסקופיה רביעית במספר, במוסד אחר, נתגלתה הבעיה – סרט הTVT חדר לשלפוחית  ובשל כך היא נשלחה לביצוע ניתוח להסרתו.

לקבלת יעוץ

לא למותר לציין שבמקביל לכל אלה לעיל, המטופלת חזרה והתלוננה על דליפת שתן במאמץ כפי שהציגה גם לפני ביצוע הניתוח המדובר. אולם, לאור מורכבות המקרה הוחלט עוד טרם הניתוח ובצדק – שלא לבצע תיקון חוזר של דליפת השתן עד להתאוששות מלאה מהניתוח הנוכחי כאשר גם אז יהיה צורך לשקול היטב מהי הגישה הניתוחית העדיפה לאור סיכון יותר גבוה לפגיעה חוזרת בכיס השתן או בשופכה, הודות לבית-החולים שבה נותחה לראשונה.

מדו"ח הניתוח השני, עולים פרטים אשר העידו על היקף הנזק שנגרם בעקבות התרשלותו של המנתח שביצע את הניתוח הראשון – הניתוח היה מורכב יותר וכלל איבוד דם משמעותי שהצריך מתן 4 מנות דם, כמו-כן גם צויין כי היה קושי בהפרדת הסרט בשל הדבקויות במקום וקרע בצוואר השלפוחית.

מורכבותו של הניתוח השני, שכללה דימום מוגבר וקושי בהפרדה של הסרט מכיס השתן, קשורה בוודאי למשך הזמן הארוך (שמונה וחצי שנים) שחלף מאז הניתוח הקודם וכן ממצב של דלקות חוזרות ונשנות בדרכי השתן במהלך התקופה שלא טופלו כראוי.

בהתאם לספרות הרפואית לעניין סיבוכים מיידיים ומאוחרים של ניתוח מסוג זה ניתן למצוא כי חדירה של סרט ה-TVT לשלפוחית השתן במהלך ניתוח הנו סיבוך מוכר ולא מאוד נדיר ומופיע לפי פרסומים שונים בספרות, בשכיחות הנעה בין 2.7% ל-13.8% מן המקרים. כעקרון, זיהוי התקלה עוד במהלך הניתוח בציסטוסקופיה מאפשר הוצאת הסרט ומיקומו מחדש וזאת ברוב המקרים ללא השלכות עתידיות על המטופלת.

חדירה של סרט לשופכה או לכיס השתן הנו סיבוך נדיר בהרבה ומופיע בשכיחות של כ-0.02% מן המקרים. ממצא שכזה של סרט החודר לכיס השתן ומזוהה זמן רב לאחר ניתוח, נובע משתי התרשלויות: התרשלות בביצוע הניתוח והתרשלות בחוסר הזיהוי של הבעיה במהלך ביצוע הציסטוסקופיה.


המומחהם של אולמד – רפואה בקליק בחנו את הרשלנות

 

במקרה זה, עצם הופעת דלקות חוזרות בדרכי השתן מיד לאחר הניתוח ועצם הממצא שהודגם בשלפוחית לאחר הבדיקה הציסטוסקופית כבר כחודש לאחר הניתוח רק מאוששים תיאוריה זו ושוללים את המחשבה שמדובר בארוע של חדירה הדרגתית של הסרט לכיס השתן לאחר הניתוח. במקרה זה, היה על הרופא המטפל לשקול את הסרת הסרט כבר בשלב זה – ההתרשלות השלישית.

מעבר לכך, גם בבדיקה שנערכה כשלוש וחצי שנים לאחר הניתוח, שהראתה ממצא דלקתי חריג, לא ניתן מענה לבעיה היסודית והמטופלת המשיכה לסבול עוד מספר שנים מדלקות שתן – ההתרשלות הרביעית. כמו-כן, עצם ההחלטה שלא להמשיך בבירור לאחר הבדיקות הציסטוסקופיות לאחר שבכל אחת מהן נמצא ממצא חריג, מהווה התרשלות נוספת.


לסיכום

ממדובר בסיבוך ניתוחי שכנראה לא זוהה במהלך הניתוח עצמו, בנוסף לכך תלונות האשה בשבועות שלאחר הניתוח והממצאים בבדיקה הציסטוסקופית שבוצעה לאחריו היו מספיקים על-מנת להבין כי מדובר בתקלה שיש לתת לה מענה ניתוחי נוסף שבמסגרתו הוצאת סרט ה-TVT ושלא להמשיך בטיפול שמרני באנטיביוטיקה בלבד, כיוון שברור הוא כי היא לא תפתור את שורש הבעיה.

המקרה נוהל במשך שנים באופן רשלני והביא למצב של סבל גדול למטופלת בשל הדלקות החוזרות בדרכי השתן ובסופו של דבר לניתוח מורכב בהרבה מאשר היה ניתן לבצע במידה והתקלה הייתה מזוהה במהלך הניתוח או בשבועות הראשונים שלאחר-מכן.

בנוסף, הבעיה הבסיסית בעטייה פנתה המטופלת לראשונה לניתוח לא נפתרה ולאור מורכבותו של הניתוח החוזר להוצאת הסרט לא היה ניתן לפתור את בעיית הדליפה באותה העת. לא זו אף זו, כי תיקון הדליפה בעתיד ילווה בסיכון אפשרי לסיבוך גדול עוד יותר.

 

המומחים של אולמד – רפואה בקליק בחנו את הרשלנות העולה מן המקרה:

המקרה נוהל במשך שנים באופן רשלני והביא למצב של סבל גדול למטופלת בשל הדלקות החוזרות בדרכי השתן ובסופו של דבר לניתוח מורכב בהרבה מאשר היה ניתן לבצע במידה והתקלה הייתה מזוהה במהלך הניתוח או בשבועות הראשונים שלאחר-מכן.

*חוות הדעת הרפואית הוגשה לבית משפט בצירוף התביעה

לקבלת יעוץ

חוות דעת רפואית נוספת – לא רק לעשירים

אתם עומדים בפני טיפול רפואי או ניתוח מסובכים? חוות דעת שנייה מרופא מומחה תסייע לכם בקבלת החלטה להמשך הטיפול. בשלב הראשון, עוד לפני שמחפשים מומחה או מקבלים חוות דעת נוספת, מומלץ לפנות לרופא האישי שיסקור שוב את האבחנה ויתן מענה לכל שאלה מצידכם. האבחנה צריכה להיות ברורה ומובנת לכם במלואה. אינכם בטוחים או שבעי-רצון מן הטיפול המומלץ על-ידו? פנו ליועץ נוסף! במקרים רבים, לאחר שמובהרים לכם הדברים, מתברר שאינכם זקוקים לחוות דעת נוספת.

חוות דעת שנייה: מי רשאי לבקש?

אתם, כמובן, אך גם בני משפחה או קרובים מדרגה ראשונה יכולים לבקש חוות דעת שנייה – באישורכם בכתב – ורצוי שקרוב המשפחה יהיה מעורה בפרטי תיקכם האישי. במקרה מורכב, ובאישורכם מראש, יכול הרופא להתייעץ עם קולגה שלו לגבי תיקכם הרפואי לצורך גיבוש ההחלטה.

חוות דעת שנייה: מהן זכויותיכם?

חולה רשאי לפנות מיוזמתו לקבלת דעה נוספת בתיקו הרפואי. הוא יכול לבקש מן המוסד הרפואי את רשימת הרופאים ומידע אודות מומחיותם המקצועית; ובמצב אשפוז הוא זכאי לפגוש רופא מומחה נוסף, בתיאום עם הצוות המטפל ומנהל המחלקה.

המלצה: פנו לרופאים מומחים חיצוניים – ולא מקופת החולים שלכם או מבית החולים בו טופלתם.

לתשומת ליבכם, כי קופות החולים משתתפות – באופן חלקי או מלא – בעלויות הדרושות לקבלת חוות דעת שנייה או לייעוץ עם רופאים בחו"ל. לנוחיותכם, מצורפים להלן קישורים רלוונטיים לאתרי הקופות:

לאתר קופ"ח כללית – לחצו כאן

לאתר קופ"ח מכבי – לחצו כאן

לאתר קופ"ח מאוחדת – לחצו כאן

לאתר קופ"ח לאומית – לחצו כאן.

חוות דעת שנייה – שלב אחר שלב:

  • פנו לרופא המטפל ובקשו סיכום רפואי ופירוט מצב בריאותכם (זוהי זכותכם!).
  • רכזו את כל המסמכים הרפואיים לפי סדר כרונולוגי.
  • רכזו את כל בדיקות ההדמיה ( CT , MRI, רנטגן). ניתן לקבל העתקים בתשלום.
  • הכינו רשימה של תרופות שנטלתם במהלך הטיפול.
  • תאמו פגישה עם המומחה. ציינו בפני מזכירתו כי ברצונכם לקבל חוות דעת נוספת, כדי שהרופא יקצה לפגישה זמן ארוך יותר.

 

!חשוב ביותר!  נא ודאו כי פניתם לרופא הנכון, בעל תת-ההתמחות הרלוונטית למקרה שלכם.

 

לקבלת חוות דעת רפואית נוספת:


לבית משפטלביטוח לאומילוועדת עררלטיפול בתאונת דרכים

נכות תפקודית מול רפואית: כיצד נקבעת דרגת התפקוד

ההבדל בין נכות רפואית לבין נכות תפקודית ידוע וברור: הראשונה מובילה לפעמים לבחינת צרכים רפואיים, שיקומיים וסיעודיים כמו-גם תוחלת החיים; השנייה הינה הקביעה הרלוונטית לעניין בחינת הירידה בכושר ההשתכרות.

כיצד קובע הרופא את הנכות התפקודית?

אין נוסחה לפיה קובע רופא את כושר העבודה של חולה או נפגע, והדבר תלוי בתמהיל רחב של שיקולים. בדרך כלל, המוטיבציה של החולה לא מהווה גורם מרכזי בשיקוליו של הרופא, אולם מצבו הנפשי נלקח בחשבון. עקב קשת השיקולים הרחבה, קורה לא פעם שאותו חולה מוביל רופאים שונים למסקנות שונות.

דרגות חומרה בנכות התפקודית

הנכות התפקודית ברפואה נקבעת בדרך כלל על דרך השלילה – מה החולה או הנפגע לא יכול לעשות, מה קשה לו לעשות ומה אסור לו לעשות. לא קיימת הגדרה לדרגות השונות של אי-היכולת, אולם ניסיוננו בתחום זה שנים רבות מלמד כי ניתן לחלק אותה, לשיטתנו, ל-3 דרגות חומרה מרכזיות:

  • דרגה א': אי-כושר יחסי מאוד ובלתי מוחלט (תלוי בעמדת הצדדים): מה קשה לאותו חולה לעשות. האם, למשל הוא נמנע מתנועה מסוימת משום שכואב לו, או אולי משום ש'מעטפת התנועה' של האיבר שנפגע מוגבלת; האם הוא נמנע מנסיעות ממושכות בשל דליפת שתן; האם הוא מנוע מלעבוד בקופה בשל קשיי ריכוז; וכן הלאה.
  • דרגה ב': הגבלה מלאה, אך מוגבלת למצבים מסוימים מאוד: מה החולה אינו מסוגל לעשות פיסית. דוגמאות לפעולות כאלו: הרמת משא, הליכה ועמידה ממושכים, פיתרון בעיות מורכבות, הדפסה וכדומה.
  • דרגה ג': דרגת נכות תפקודית משמעותית, העשויה להיות גדולה מהנכות הרפואית: מה אסור לחולה לעשות, מחשש להרעה במצבו. פעולות אסורות, למשל, הן מאמצים קשים לחולה עם אי-ספיקת לב; חשיפה לחומרים מסוימים בשל תופעות אלרגיות; עבודה במשמרות לאחר אירוע מוחי; עמידה ממושכת לאחר נזק לפרק נושא משקל; חשיפה לעבודה מול קהל בשל מצב נפשי מסוים; מאמצים בנוכחות אי ספיקת כליות או כבד; ועוד.

​* חשוב לזכור כי הקריטריון העיקרי לפיו קובע הרופא את המגבלות, הוא רצונו למנוע החמרה במצבו של החולה. לפיכך, התשובה לשאלה מה יכול החולה לעשות או לא היא בדרך כלל פחות רלוונטית לטיפול השוטף.

גורמים המשפיעים על המלצות הרופא

* דרגת החשיבות תלויה במקרה הספציפי ובשיקולים השונים
  • תחום מומחיותו של הרופא: עד כמה הוא אקטיבי יותר (כירורג, למשל) או פחות (גריאטר, למשל).
  • הרופא מורגל לחשוב על המגבלות כפי שהן בהווה, מבלי לצפות פני עתיד. הדבר חשוב בדיונים בהם יש סופיות הדיון, ללא יכולת לטעון להחמרת מצב (כמו: בביטוח לאומי על כל הפרקים בחוק, חוק הנכים [תגמולים ושיקום], גמלת ניידות, פטור ממס לפי ס' 9[5] לפקודה, קרנות פנסיה – פנסיית נכות, נספח אי-כושר עבודה לביטוח חיים).
  • גיל החולה: לרופאים יש נטייה לצפות מחולה צעיר להתמודד עם מצבו ולבצע פעילות שיקומית רבה יותר.
  • השכלה ועיסוק: לחולה בעל השכלה רחבה יש, לכאורה, יותר כלים למצוא עיסוק חילופי.
  • טיב הבעיה הרפואית ומשקלה: מדובר בנושא שאין בו אחידוּת דעות, אולם באופן כללי נוטה הרפואה המודרנית להקל יותר ויותר במגבלות העיסוק אצל חולים במרבית המצבים הרפואיים.
  • היקף המגבלה הפיסית: ככל שיעמדו לרשות הרופא יותר נתונים אובייקטיביים – פעמים רבות ביוזמת החולה או יועציו – יקל עליו בקביעה של היקף המגבלה.
  • מצבו הנפשי של החולה.
  • מצבו הקוגניטיבי של החולה: במרבית המקרים לא מבוצעים מבחנים נוירו-קוגניטיביים מסודרים, בגלל מחירם הגבוה והמצאי הנמוך, אולם כשהרופא רואה תוצאות מבחנים כאלה הן בדרך כלל משפיעות על המלצתו.

הנתונים הלא רפואיים משפיעים על הערכת כושר העבודה

יש חשיבות רבה בהדגשת הנתונים הלא רפואיים שמשפיעים על הערכת כושר העבודה – כלומר, הנכות התפקודית – על-ידי הרופא המטפל או הרופא שקובע את מידת המגבלה התפקודית. כדי להצליח בכך, רצוי לנסות לשלב מידע על פי הנקודות המפורטות לעיל בעת פניית החולה אל הרופאים השונים. איזכור המגבלות הרפואיות בתוך החומר הרפואי משפיע, כמעט תמיד, על החלטות המומחה הרפואי שכותב את חוות הדעת או יושב בוועדה הרפואית.
כדאי, למשל, לעודד את החולה להציג את קשייו התפקודיים בפני הרופא, אליו הוא הולך לצרכים טיפוליים. לדוגמה, לומר לו על דרך השאלה ש"כל חיי עסקתי בעבודות פיסיות כגון … וכעת אין לי אפשרות לעבוד בזה בשל הבעיה שאתה מטפל בה עכשיו. האם נכון שעבודה פיסית תחמיר את מצבי? אם כן, אשמח אם תכתוב לי בבקשה המלצה בנושא".

בכל פנייה בכתב של הרופא שקובע את מידת המגבלה התפקודית, אל הרופא המטפל ואל המומחים השונים בקופת החולים, הוא משלב את הנתונים הרלוונטיים ואת הערכתו לגבי השפעתם על תפקודו של החולה.

דוגמאות לטענות על -יכולת עבודה של חולה

  • תנאי עבודה מיוחדים נדרשים, כגון אי-חשיפה לאבק בשל מחלת עיניים או ריאות, שירותים צמודים בשל בריחת שתן, קרינה לבעלי קוצבי לב.
  • פגיעה קלה באיבר שהוא כבר פגוע, בבחינת 'הקש ששבר את גב הגמל', יכולה להיות הגורם לחוסר תפקודו של האיבר או הנפגע. דוגמה: CTS (תסמונת התעלה הקרפלית) לפני האירוע, לאחריו תוספת של תסמונת לכידה אולנרית כאשר הנזק האולנרי הוא גם מוטורי – תפקוד כף היד יורד פעמים רבות ממש לאפס, בעוד שכל פגימה לחוד אינה משפיעה באופן כה גורף.
  • יראת קהל: לעתים פציעה יכולה לשנות את דימוי הגוף או את הדימוי העצמי של החולה, וליצור בו פחד ורתיעה מעבודה מול קהל. לא כל שכן, אם מדובר בצלקת בפנים. אם הפגימה שינתה רק במקצת את המראה יש ודאות נמוכה שתתפתח בנפגע יראת קהל – אלא אם הוא עצמו תופש את הפגיעה כמשמעותית מאוד עבורו, כמו למשל עקב מטענים נפשיים מהעבר. טווח האפשרויות הוא רחב, כמובן, אולם יראת קהל קורית במקרים רבים.
  • קשיי שיקום בגלל התפרצות של בעיה נפשית, חוסר בהשכלה קודמת, גיל גבוה, תסמונת ADD (קשיי קשב וריכוז), קשיי שפה, חוסר מיומנות בקריאה וכתיבה, ועוד.
  • המעסיק הבא יימנע מלקבל חולה שכזה לעבודה. יש על כך פסיקות רבות, אך לעתים טענה כזו איננה ידועה לרופא. בפנייה אליו, נוהג הרופא שקובע את מידת המגבלה התפקודית לשאול בכיוון זה.
  • דרישות הטיפול הרפואי – כגון: צורך בהרמת הרגל, צורך בקירבה לחדר שירותים, צורך במדידות, צורך בהזרקת תרופה – אשר הטיפול השוטף בהן מגביל את כושר העבודה. מובן מאליו, שסוגיית הצורך ללכת לבדיקות ולטיפולים (פיזיותרפיה, למשל) מגבירה את המגבלה.
  • סיכון של החמרת מצב צפויה.
  • רגישות יתר לחומרים: חשיפה במקום העבודה לחומרים שהחולה פיתח כלפיהם רגישות, יוצרת אי-כושר עבודה מלא לאותו מקום או לתפקידים דומים.
  • שינוי דרישות המקצוע, כאשר השכלה מקצועית או השכלה גבוהה שנרכשה שנים רבות לפני הפגיעה, הופכת ללא-רלוונטית. הרופא יציין את סוג ההשכלה, אך אם החולה לא עסק במקצוע במשך שנים רבות, ברוב המקרים זו נחשבת להשכלה כללית ואינה יכולה להיות רלוונטית לעבודה כיום באותו תחום.
  • מִצרַף גורמים תחלואתיים: אם, למשל, סבל החולה לפני הפגיעה ממחלת ריאות כרונית או מאי-ספיקת לב קלה, ובעקבות הפגיעה הוא צולע, ההליכה תוך כדי צליעה תדרוש ממנו תמיד מאמץ פיזי מוגבר. במקרה כזה, כאשר המגבלה כתוצאה ממחלת הריאות או הלב מודגשת מאוד, הצליעה גורמת לירידה בטווחי ההליכה של הנפגע ולכן כושרו לעבוד בהליכה – או להגיע ממקום מרוחק לעבודה – נפגע בצורה משמעותית. טענה כזו, אגב, ניתן גם להוכיח במבחן מאמץ קרדיו-פולמונרי.

​המחבר: ד"ר שראל הינו המנהל רפואי של חברת אולמד

 

 

צור קשר

 

טעויות בטיפול רפואי: כל המידע

רבות נכתב על טעויות בטיפול רפואי. הסיבה המרכזית הינה הרצון של עולם הרפואה ושלטונות הבריאות להקטין עד למינימום את קרות הטעויות – לשם הקטנת הנזק והסבל של החולים ולשם הקטנת ההוצאות העצומות הכרוכות בטיפול בנזקים שנוצרו. עניין 'בטיחות החולה' [Patient Safety] הינו תחום גדול ומתפתח, לא רק על מנת להתחמק מתביעות על רשלנות רפואית. כמובן זה שונה ממוסד למוסד. בקופות החולים, זה קשה במיוחד.

לפי שלטונות הרפואה בארה"ב, טעויות רפואיות אחראיות במישרין ובעקיפין למותם של בין 44 אלף ל- 95 אלף חולים בשנה. מוות שיתכן ויכול היה להיחסך ולהימנע. סך הכול מדובר בכמיליון חולים שיש להם נזק משמעותי כל שנה.

יש לדעת שרוב הטעויות מסתיימות בלא נזק מוחשי לחולה, שניתן להצביע עליו. כלומר לא נחשבות כרשלנות, שכן יסוד הנזק לא מתמלא בעוולת הרשלנות. עבודות רבות מצביעות על כך ש- 2% עד 3% מהפעולות הרפואיות יש בהן טעות, למרות כל האמצעים שעולם הרפואה מנהיג וכל הנהלים שנוקטים בהם. התמונה מימין מנסה להסביר את הרקע – בני אדם הם העוסקים במלאכה המאוד מורכבת, שנעשית יותר ויותר מסובכת, שמתחדשת חדשות לבקרים, מבוצעת תחת לחץ של חוסר בכוח אדם 24 שעות ביממה.

כמעט אף פעם לא נמצאה כוונת זדון, או עצלנות מכוונת. זה תמיד טעות אנוש. אך במצטבר זה המון טעויות קטנות. אם באדם, שעובר ניתוח מתבצעות 1000 תת פעולות, הרי שלפחות 20 מהן שגויות במקצת. האם זה מצטבר לכלל נזק – זה תלוי באופי הטעויות, מצב החולה [גולגולת דקה], ובטעויות שיעשו בהמשך הטיפול בו.

הטעויות הרבות ביותר הינן בתחום מתן שגוי של תרופות – כ- 400,000 מקרים כל שנה בבתי חולים בארה"ב וכמות כפולה מזה במוסדות לטיפול סיעודי ובטיפול בקשישים בביתם [תרופה שגוייה, כמות שגוייה, או שימוש במספר תרופות שהאינטראקציה בניהן גורם לנזק]; חשיפה של החולה לזיהומים [בעיקר בבתי חולים]; הימנעות מטיפול [כמו אי מתן נוגדי קרישה]; שחרור מוקדם של החולה לפני שמצבו התייצב, או ללא בירור מי ימשיך את הטיפול.

שחרור מוקדם נמצא בארה"ב קשור לעובדה שבית החולים מקבל תשלום קבוע וסגור במאות רבות של אבחנות ופרוצדורות, ללא קשר לחומרת מצב החולה ולמשך אשפוזו. שחרור מוקדם נמצא בעל קורלציה גבוהה לסיבוכים רפואיים בעקבות האשפוז. חולים חוזרים לאשפוז חוזר בשיעור עצום בארה"ב – בממוצע 10% בתוך שבוע ו-19% בתוך 30 יום. העלות של האשפוזים החוזרים הינה כ- 19 מיליארד דולר בשנה רק על ידי ה- Medicare – האמונה על הביטוח הרפואי של כל אלה שעברו את גיל 65 בארה"ב. כיום בתי החולים מקבלים קנסות בצורות שונות, אם שיעור האשפוזים החוזרים אצל כל אחד ואחד מהם אינו בקו ירידה.

השיעור הגבוה ביותר של שגיאות נעשות בעת קליטת החולה מחדר המיון. זו הפעולה בה יש הכי הרבה אי וודאויות לגבי החולה וכל הצוות מנסה להכיר את המקרה החדש. חשוב בהקשר לסה [דעה אישית שלי], שאנו כולנו תורמים למצב זה בהתעקשותנו לשים את עניין הסודיות הרפואית במקום כל כך מרכזי, כך שבמקרים רבים מידי אין לצוות הרפואי מספיק מידע חיוני כיצד לטפל בחולה.

גורם מנבא תביעות – מחקרים רבים ממקומות רבים בעולם מצביעים על כך, שהגורם המנבא האם תוגש תביעה על רשלנות רפואית, יותר מכל אחד אחר, הוא יחס הרופא המטפל והצוות הרפואי לחולה ובני משפחתו – לפני, תוך כדי ואחרי הטיפול! עניין זה מרכזי יותר מהיקף ואופי הנזק.

רפואה מתגוננת – המושג מוכר לכולם. עודף בדיקות והימנעות מביצוע טיפולים. במקומות מסוימים בארה"ב קשה למצוא נוירוכירורגים. יש ערים בהם אין מספיק גניקולוגים העוסקים במיילדות. השמועה אומרת, שבניו יורק רופאים מיילדים נמנעים מלטפל בנשים בהיריון ממשפחות של עורכי דין. אין ספק שקונסטרוקציה של תביעות על רשלנות רפואית יש השלכות מרכזיות על שיפור הטיפול בחולה ובנהלים שנועדו להגן עליו. מצד שני הצורך להתגונן, יוצר מצב, שמרבית הניזוקים אינן מפוצים.

יתרה מכך – הקושי בניהול תיק ברשלנות רפואית מוכר. קשה למצוא מומחים שיכתבו חוות דעת. עלויות חוות הדעת גבוהות במיוחד. יש לחץ חברתי וכן של המעסיק כנגד מתן חוות דעת. הרופאים מרגישים מותקפים והמוסדות חרדים לפן הכספי.

האירוע המכונן – עניין זה פעמים רבות הינו הבעייתי ביותר – מהו המעשה, או המחדל שאלמלא התרחש הנזק היה נמנע? ובנוסף – האם אותו רופא סביר בנסיבות זהות היה נמנע מהטעות שנעשתה? העניין קשה ויוצר את הקשיים הרבים ביותר להוכחת הרשלנות מסיבות שכל אחד מכם נתקל בהן יום יום. ענין "דבר מדבר בעדו", הינו מאד שכיח – כלומר שהתובע לא יכול לדעת מה קרה. זו הסיבה, שניתוח תיק הנו במרבית המקרים מורכב,מסובך ויקר.

כמה הרהורים שלי לסיום:
תאונה רפואית – הוויכוח האם לאשר קונסטרוקציה מיוחדת של תאונה רפואית ללא צורך באחריות, הנו ארוך. אני בעד פיצוי הנפגעים [עם נזק של ממש, לרבות כאב וסבל של ממש] ללא הוכחת אחריות, בדומה למבנה בפלת"ד.
מיקרו-טראומה – לא מעט חולים ניזוקים שלא מאירוע מכונן אחד במהלך הטיפול, אלא מסדרה שלאירועים קטנים. האם אין מקום לקונסטרוקצית ה"מיקרו טראומה" הנהוגה לגבי נזקים מעבודה?

 

יש לכם שאלות בנושא טעויות בטיפול רפואי? צרו קשר