קטגוריה: מאמרים

הייתם רוצים לחשוב כי הנתונים המשויכים לנושא חשוב וכאוב זה גלויים וברורים? הייתם רוצים.

לא רק שנתוני הרשלנות הרפואית אינם גלויים, הם אינם נאספים. לא בידי גוף אחד, בכל אופן.

הייתם רוצים לחשוב כי משרד הבריאות, הגוף הממשלתי שעל פניו הוא זה שאמור להיות אחראי על בקרת הנושא,
מרכז את הנתונים? הייתם רוצים.

למשרד הבריאות מושג חלקי בנושא. את התמונה הגדולה והמלאה – הוא אינו רואה

והייתם רוצים לחשוב כי לפחות החוק קיים וברור בנושא. הייתם רוצים.

משרד הבריאות בכל אופן, טוען כי המושג אינו חד–משמעי.

סיכום מנהלים ?  

בבקשה :

החוק לא ברור, המצב לא ברור, הטיפול במצב וודאי ו–וודאי שאינו ברור.

הכל ברור עכשיו ?

בואו נתחיל.

משרד הבריאות מגדיר רשלנות רפואית כ-"מתן שירות רפואי תוך סטייה מרמת זהירות סבירה".
לפי המשרד "אין הגדרה של המונח 'רשלנות רפואית' בחוק, אך מדובר בסוג מסוים של רשלנות".

ממשרד הבריאות נמסר עוד כי יש סוגים שונים של רשלנות רפואית, והם נבחנים על פי המישורים השונים של תחום המשפט, וכן כי אין בידיו נתונים על היקף תופעת הרשלנות הרפואית בכלל מערכת הבריאות בישראל, ובתוך כך על מספר מקרי המוות עקב רשלנות רפואית, בשל ההגדרות השונות שיש למונח.

מבקר המדינה ציין בדוח שלו (מס' 62, שנת 2011), כי "רק מיעוט המקרים… החריגים והכשלים הרפואיים נובעים מרשלנות".

כמו–כן, שייך המבקר את העלייה הניכרת והמתמדת בהיקף התביעות למודעות הגוברת בציבור לאפשרות של רשלנות רפואית, לעמידה על הזכות לתבוע וכן לגידול במספר עורכי הדין.

בידי המשרד נתונים על מספר התביעות בגין רשלנות שהוגשו נגד מוסדות רפואיים ממשלתיים בלבד.

אז מה עושים בכדי כן לדעת וללמוד על היקף מקרים שכאלו בישראל ?

מרכז המידע והמחקר של הכנסת פנה לגופים שונים 

ועל–פי נתונים (חלקיים!) שהתקבלו צייר את התמונה הבאה :

מנתוני הנהלת בתי המשפט עולה כי במהלך השנים 2010 – 2016 הוגשו בישראל
סכ'ה 10,694 תביעות אזרחיות נגד מוסדות רפואיים. בגין רשלנות רפואית.

*) אין אפשרות להסיק מהנתונים על שיעור התביעות בכל שנה שבהן ניתן
פסק- דין, שכן לפחות בחלק מהמקרים ייתכן שמדובר בפסקי דין בתביעות שהוגשו בשנים קודמות. לא ידוע כמה מהתביעות האלה נמצאו מוצדקות

*) במהלך אותן שנים הוגשו לבתי–המשפט 10,694 תביעות אזרחיות בגין רשלנות רפואית, אך לא ברור כמה מהן נמצאו מוצדקות; הוגשו 8,372 תביעות נגד מוסדות רפואיים ממשלתיים בלבד, אך לא ברור בגין כמה מהם שולם פיצוי.

*) מספר מקרי הפטירה בישראל בשנה בממוצע הוא כ– 40,000

עד כאן הצרות שלנו.

---

הנה הצצה קצרה על מה שנעשה בתחום ב–דנמרק.

לפי גישת דיני הנזיקין הנהוגה בישראל, כדי שיינתן פיצוי למטופל הטוען כי נפגע בגין הליך רפואי, עליו להוכיח כי הגורם שטיפל בו נושא באחריות לפגיעה שנגרמה לו.

מודל חלופי לגישה זו הוא מודל ה"אין עוולה" (no fault), והוא מקובל בין היתר במדינות סקנדינביה. לפי מודל זה מתן פיצוי אינו תלוי בהוכחת אשמה או רשלנות מצד המטפל, אלא בהוכחה מספקת של קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי ובין הפגיעה.

בשל הקושי הכרוך בהוכחת טעות שנעשתה בידי צוות רפואי, וכדי להקל על מטופלים שנפגעו לקבל פיצוי, הוחלט על הנהגת מודל פיצוי ציבורי שבו לשם קבלת פיצוי אין חובה להוכיח שנעשתה טעות, אלא די בקיומו של קשר בין הפגיעה לבין הטיפול או הבדיקות שהמטופל עבר.

במודל זה המטופל גם אינו נדרש לנהל את תביעתו במסגרת בית–משפט או להיות מיוצג על ידי עורך דין. המודל עוגן בחוק לעניין פיצויים שנכנס לתוקף בדנמרק בשנת 1992, וכיום היא תקפה כמעט בכל תחומי הפעילות של מערכת הבריאות הציבורית והפרטית.

לצורך יישום מודל הפיצוי האמור הוקמה ההתאחדות הדנית לפיצוי מטופלים, גוף עצמאי המנוהל על ידי מועצה שמכהנים בה שבעה חברים, מינויים של שר הבריאות והמועצות האזוריות. כ-200 איש מועסקים בהתאחדות.

ההתאחדות אינה עוסקת בבחינת ההתנהלות המקצועית של גורם רפואי זה או אחר, אלא בהערכת הפגיעה ובזכאות לפיצויים בגינה. בין מטרותיה :

• ניהול תביעות פיצויים,

• שירות למטופלים ולאנשי צוותים רפואיים,

• ווידוא כי הפציעות הרשומות במערכת ההתאחדות ישמשו למניעת פגיעות בעתיד.

ההתאחדות מפצה אדם שנפגע באחד מהתנאים האלה:

• אם מומחה רפואי מנוסה היה פועל באותה סיטואציה באופן אחר ("עקרון המומחה",the specialist rule)

• אם הסיבוכים שנגרמו לו הם מאוד חריגים וחמורים בהשוואה לטיפול שניתן לאדם עקב המחלה שממנה הוא סובל וחורגים ממה שאפשר לצפות שאדם יוכל לשאת ( "עקרון ההוגנות" – the fairness rule )

• אם היה כשל בציוד רפואי; אם היה אפשר למנוע את הפגיעה בשימוש בשיטה, בטכניקה או בטיפול מקביל אחר.

במסגרת ההתאחדות אין אפשרות לתבוע פיצויים בשל פגיעה נפשית על רקע שימוש בתרופות ואין אפשרות לקבל פיצוי על הסבל והצער שנגרמו בשל אובדן בן משפחה עקב פגיעה במהלך טיפול רפואי.

על המטופל להגיש את תביעתו בתוך 3 שנים מהרגע שבו גילה כי נפגע, ובתוך 10 שנים מיום התרחשות הפגיעה.

פיצויים על פגיעה במסגרת טיפול רפואי יינתנו רק עבור פגיעות שהפיצוי בגינם עולה על כ– ₪5,300, פיצויים על פגיעה בגין טיפול תרופתי מסתכמים בכ–₪1,620. הסיבה לכך היא הרצון להתמקד בפיצוי על מקרי הפגיעה הרציניים ביותר. סכומי הפיצוי אינם חייבים במס (פרט לריבית שהם מניבים) למעט פיצוי בגין אובדן הכנסות.

מטופלים המבקשים לקבל פיצוי על פגיעה שנפגעו במהלך טיפול רפואי נדרשים למלא טופס תביעה ולהעבירו להתאחדות בפקס או בדואר אלקטרוני.

בעלי מקצועות רפואה מחויבים לתת מידע על ההתאחדות למטופלים שהם סבורים כי נפגעו במהלך הטיפול בהם באופן שעשוי לזכותם בפיצויים, ואף לסייע להם להגיש את התביעה, אם יש צורך בכך.

פעילות ההתאחדות ממומנת מתקציב ציבורי, ועל כן לא נדרשות מהפונים אליה הוצאות כלשהן בהקשר של הגשת התביעה.

עם קבלת התביעה בהתאחדות, הם פונים לקבלת תגובת הגורם הרפואי הנתבע. עם קבלת החומר הוא מועבר לעיונם של עורכי הדין, ויחד עם גורם רפואי מייעץ הם מקבלים ההחלטה. כל תהליך הטיפול בתביעה מרגע הגשתה נמשך בממוצע 7 חודשים.

מימון הפיצוי :

במקרים שבהם הפגיעה הייתה בהקשר של טיפול על ידי שירותי הבריאות הלאומיים הדניים, הפיצויים משולמים על ידי האזורים ועל ידי חברות הביטוח שבהן ספקיות הבריאות הפרטיות מבוטחות.

במקרים של פגיעה עקב שימוש בתרופה, הגורם האחראי לתשלום הפיצויים הוא משרד הבריאות.

פיצויים בגין טיפול במסגרות פרטיות שמחוץ לשירותי הבריאות הלאומיים ממומנים באמצעות חברות הביטוח שספקיות שירותי הבריאות מבוטחות בהן.

פיצויים בגין פגיעות שנגרמו בהקשר לטיפול באסירים בבתי כלא ממומנים על ידי שירות הכליאה והמבחן של דנמרק.
פיצויים בגין פגיעות שנגרמו במרפאות צבאיות ממומנות על ידי משרד הביטחון הדני.

מתוך 9,628 תביעות לפיצויים שהוגשו להתאחדות בשנת 2012 , אושרו כ-33% . סך הפיצויים בגין התביעות שאושרו בשנת 2012 היה כ– 144 מיליון דולר.

עד כאן המבט על הדשא של השכן.

יישראל, ספורטאי בן 46, ללא בעיות נשימתיות, התלונן במשך תקופה ארוכה, של מעל כשנתיים ארוכות, על תסמינים רבים אשר לא קיבלו התייחסות ראויה. במקרה שלו, לא נעשה כל בירור או ניסיון להבין האם מתרחש אצלו תהליך כרוני המסביר את התמונה הקלינית שהלכה והתבהרה עם הופעת כל תסמין ותסמין.

אצל הרופא המטפל, נרשמה עבורו אבחנה של ירידה במשקל, אך ללא כל מאמץ לברר עוד על מה מדובר.

קיים הבדל משמעותי בין ירידה במשקל בחולה עם תיאבון תקין לבין ירידת משקל משנית עם חוסר תיאבון. במקרה הראשון, ניתן יהיה למצוא מחלות הפרמטובוליות אשר במסגרתן, גם אם החולה אוכל רגיל או אפילו יותר מן הרגיל, עדיין נרשמת ירידה במשקל. במקרה האחרון, יהיה שכיח למצוא ממאירות או סכרת או שורה ארוכה של מחלות נוספות, אפילו פסיכיאטריות.

במקרה של ישראל, הייתה זו בעיה בבלוטת התריס. פעילות יתר של בלוטה זו מאופיינת בתחושת רעב מוגברת, עד כדי אכילת יתר, יחד עם ירידה במשקל. השאלה הפשוטה, האם מדובר בירידה במשקל עקב חוסר תיאבון לבין ירידה במשקל עם תיאבון תקין או מוגבר לא נשאלה. שאלה פשוטה לא צורכת זמן או משאבים מיוחדים והתשובה לה הייתה יכולה כבר אז לכוון אל עבר בעיה בבלוטה.

 

 

שאלה נוספת שניתן לצפות מן הרופא הסביר כי ישאל ויבחן היא, האם קיימת היסטוריה משפחתית. אצל ישראל קיימים במשפחתו מספר לא קטן של אנשים הסובלים מבעיה בבלוטת התריס, מה שמצריך תשומת-לב כאשר החולה מתלונן על תסמין אופייני לפעילות חריגה של בלוטת התריס. גם נקודה זו לא בירר הרופא המטפל ובכך החלה שרשרת של טעויות קשות אשר השפיעו על חייו של ישראל רבות.

 

היי דוקטור, יש לי בעיה! מה עושים?

 

ישראל שלנו החל סדרת בדיקות מעבדה, ללא שום כיוון מדויק לקראת הוכחת אנמנזה מסוימת או קו כללי להפגת חשד ספציפי, הרופא ממש ירה לכל עבר – ללא שום שימת דגש על התוצאות שרמזו גם הן על הבעיה בבלוטה. התמונה הקלינית שראה לנגד עיניו הייתה מטושטשת לגמרי, אפילו את בדיקות הפוספטאזה האלקלית ודם סמוי בצואה, שהזמין, בין היתר, לא טרח לבדוק לעומק. ההתעלמות מבדיקות אלה, אשר יצאו לא תקינות, מהוות עדות להתרשלותו של הרופא.

 

גגם כאשר עבר שוב על הבדיקות וטרח לעיין בתוצאותיהן, לא עלה בדעתו שישנן סיבות רבות, חוץ כבדיות לעליית אנזימי הכבד והתעלם לחלוטין מן הספרות הרפואית ומן האנמנזה המשפחתית של ישראל. כל זאת, למרות שירידה במשקל מתאימה לחלוטין לטירוטוקסיקוזיס וגם אנזימי הכבד עלולים להיות מוגברים במצב קליני זה. כל שעליו היה לעשות מבחינה רפואית היה זה לבקש עוד בדיקת דם אחת – TSH – וכמובן לעבור על תוצאותיה גם כן.

וכך איבד ישראל זמן יקר, חודשים שלמים של התרוצצויות בין בדיקה לבדיקה… תלונות חדשות צצו להן מדי כמה זמן, כגון, תחושת חוסר אוויר ומועקה; עצירות קשה במשך שבועות; בחילות ועוד. אך הרופא המטפל מתמיד בשיטתו ואינו בודק לעומק אף אחת מן התלונות הנוספות גם כן.

 

היי דוקטור, אני רעב! מה עושים?

 

ישראל מופנה לבדיקת סונר בטן, ובפענוח הבדיקה מציינים במפורש, הרגשת רעב קבועה. הרופא המטפל מציין זאת ברישומיו שלו, מבלי להתעכב על המשמעות הרפואית של הרגשת רעב קבועה ושוב מתעלם מן הקפיצות הלא סדירות של משקל גופו של ישראל – פעם עולה ופעם יורד בתדירות לא סבירה.

ושוב בדיקות, כי לא בדקנו מספיק – ישראל נשלח לסדרה נוספת של בדיקות מיותרות הכוללות, בין היתר, גסטרוסקופיה וקולונסקופיה, מבלי לעצור רגע ולנסות להבין את התמונה הכוללת. לא זו אף זו, הרופא איננו מסתפק בלטרטר את ישראל בביצוע בדיקות אין סוף, חלקן פולשניות ומעיקות, הוא גם שולף מן המותן אבחנות קליניות שגויות שלא היו ולא נבראו כגון מגוון דלקות כבד אשר נשללות כמובן בבדיקות להימצאות וירוסים – כאילו ישראל לא נבדק כבר מספיק.

 

היי דוקטור, עכשיו כבר ממש כואב לי! מה עושים?

 

לאחר שנתיים של התעלמות, החליט הרופא המטפל לבסוף להתחיל להקשיב לתסמינים שהופיעו אצל ישראל – לאחר הופעת תסמינים חדשים של כאבים בחזה – והבין כי מדובר בחולה טירוטוקסי קשה. משום מה הרופא החליט שמדובר באוטם חריף חודר (טרנסמורלי) בלב ושולח את ישראל לבית-חולים, כשכבר ידוע על תפקודי בלוטת תריס לא תקינים ואף מציין בדיקה גופנית שמצאה כביכול הגדלה של בלוטת התריס. שתי אבחנות אלה הופרכו בבית-החולים, לא אוטם ולא הגדלה של הבלוטה לאחר בדיקה אנדוקרינולוגית שתוצאותיה הגיעו לאחר 5 שבועות ארוכים.

 

גם בבית-החולים מתרשלים…

 

מחדל נוסף הוא התנהגות בית-החולים, ששחרר לביתו את ישראל יממה לאחר תחילת אשפוזו כאשר הוא במצב של טירוטקסיקוזיס, טכיקרדיה (דופק מואץ), כאבים תעוקתיים בחזה וממצאים פתולוגיים בא.ק.ג. לא זו אף זו, גם נרשם בתיעוד בית-החולים כי אין ספק שמדובר בחולה בסיכון גבוה עם תסמונת אנגינוטית קלאסית וממצאים בא.ק.ג. חרף זאת, ישראל לא מוצג בפני קרדיולוגים, לא נקבע צנטור, אפילו לא אלקטיבי, ותוך 24 שעות הוא משוחרר לביתו מבלי שום טיפול שמוענק לו.

מקובל לחשוב שטיפול והשגחה של פחות מיממה אינם נחשבים לרפואה טובה, שכן לא מדובר בפרק זמן המספיק להכרת החולה, הערכת מצבו ותגובתו לסוג ואופן הטיפול. הנחה מקובלת זו, נכונה אף עוד יותר כשמדובר בחולה בטירוטוקסיקוזיס קשה ביותר, לא מטופל ומוזנח תקופה ארוכה, הסובל במקביל מתסמונת אנגינוטית שהולכת ומחמירה.

 

הסיפור שאיננו נגמר

 

השתלשלות האירועים הרשלנית ממשיכה עוד רבות, כאשר ישראל חוזר לטיפולו המסור של רופא המשפחה, שאף הוא איננו פונה להתייעצות עם מומחה קרדיולוג או אנדוקרינולוג, ללא הפניה לשום יועץ וללא הפניה לצינטור.

וכך ישראל נותר ללא התייחסות רפואית הולמת עד אשר הגיע למצב של החייאה, בעת הגיעו לקופת-החולים, שוב, עם תלונות על לחץ בחזה.

הצוות של מד"א והצוות של טיפול נמרץ בבית-החולים מצליחים להחיות את ישראל ולייצב את מצבו. הוא מתאשפז בעקבות אוטם חריף של הלב והפרעת קצב חמורה כתוצאה מפרפור חדרים באותו יום שבו התמוטט, מבוצע בו צנטור – נתגלית מחלה חד כלית – הוא גם עובר שליפת טרומבוס מן העורק הכלילי והכנסת תומכן.

לאחר האירוע המרכזי, שזיכה את ישראל לבסוף באשפוז ארוך בבית-החולים, הופיעו אצלו גם טרומבוזה ורידית ברגליים, דיכוי מח העצם, אי-ספיקת לב והפרעות זכרון ושינה אשר ימשיכו ללוות אותו לאורך חייו.

 

לסיכום

 

את מהלך הבירור אפיינה שטחיות, בלבול, חוסר שיפוט קליני, חוסר ידע והבנה, חוסר אחריות, חוסר אכפתיות וחוסר מוטיבציה. הן מצד הרופא הקהילתי והן מצד בית-החולים שקיבל אותו לראשונה. ישראל עבר סבל לא יתואר ותחלואה קשה אשר החמירה בעקבות שורת המחדלים, אשר כמעט הביאו לסיום חייו.

כיום, ישראל סובל מנכויות צמיתות הבאות לידי ביטוי בדיכוי מח העצם, הפרעות שינה וזכרון וצליעה לסירוגין בשל כאבים בשוקיים התחתונות, כתוצאה מאספקת דם לקויה. במצבו היום, ישראל מתקשה לעבוד ולתפקד באופן שוטף.

 

 

פפזית, כיום בת 20, משוחררת מצה"ל, סבלה בגיל 17 מתופעות חוזרות ונשנות של כאבי ראש, חום וסחרחורות. תופעות אלה הופיעו בעיקר כאשר למדה למבחני הבגרויות והייתה שרויה בתקופת מתח רב. בהמשך, הופיעו אצלה גם חולשה בארבעת הגפיים, כפל וטשטושים בראייה, לכן פנתה לחדר המיון בבית-החולים הקרוב לביתה ואף אושפזה שם.

במסגרת האשפוז, עברה בירור שכלל בדיקות נוירולוגיות חוזרות שמתארות כפל ראייה עם הפרעה בתנועות גלגלי העיניים וכן סימנים נוירולוגיים פוקליים. במסגרת אותו בירור פזית עברה גם ניקור מותני שהדגים כמות קטנה של תאי דלקת והיה שלילי לנוכחות נוגדנים אוליגוקלונליים. עוד עברה בדיקת MRI מוח, שהדגימה נגעים גדולים בחומר הלבן של המוח שעברו האדרה.

עקב כך, נעשתה אבחנה של ADEM (Actue Disseminated Encephalomyelitis). היא טופלה במשך שבוע בסטרואידים דרך הווריד ובהמשך שוחררה לביתה וקיבלה טיפול פומי לעוד שבועיים. לאחר-מכן, חזרה למצבה שטרם האשפוז ותפקדה באופן נורמלי בשגרה.

פזית דיווחה על האשפוז וממצאיו ללשכת הגיוס באזור מגוריה, אליה הייתה עתידה להתגייס, וגיוסה נדחה במספר חודשים. במהלכם עברה בירורים ובדיקות נוספים במרפאת טרשת, אשר הראו כי אט אט הכל שב לתפקוד נורמלי עד שלא הייתה עדות לדלקת פעילה. אולם, מסקנתו של הניורולוג, שלא לקח סיכון, הייתה כי לא ניתן להבחין בשלב זה בין ADEM לבין טרשת נפוצה מאחר וההתקף שפקד את פזית וגרם לה להתאשפז לראשונה בחייה, יכול להיות התקף ראשון בסדרת התקפים של טרשת נפוצה.

יום הגיוס הגיע, פזית התגייסה כאשר היא מלווה במכתב רופא, המסביר את מצבה הבריאותי ומורה כי עליה להיות משובצת קרוב לביתה ולמרכז רפואי. בלשכה עצמה היא נבדקה ונמסר לה כי אין לה מה לדאוג ואכן כך תשובץ. פזית עברה טירונות וקורס, שלאחריהם שובצה בקריה בתל-אביב עם פרופיל 45 זמני לשנה אחת בלבד.

 

 

"עוד שנה חלפה, עוד שנה טרופה, עשבים שוטים עלו בשביל ובגן". כעת, פזית הועברה מתפקידה ושובצה מחדש לשירות באיו"ש. כבר עם הגעתה לשם, הבהירה למפקדיה שהיא אמורה להיות בבסיס עורפי, קרוב לביתה ולמרכז רפואי בזמינות מיידית – אולם, ללא הואיל.

מהלך שירותה של פזית שם התאפיין באירועים חוזרים של חולשה, סחרחורות ובחילות, אך חרף בקשותיה היא לא הופנתה לנוירולוג. השירות באותו מרחב לווה ברגעים רבים של לחץ פיזי ונפשי ניכרים בעבודה אל מול אוכלוסייה זרה ואף לעיתים עוינת. בנוסף לאלה, שובצה פזית לתורנויות שמירה ושירות רבות, מפקדיה וחבריה לסגל התעמרו בה, זלזלו בה עקב מצבה הרפואי ותלונותיה, בעיקר כאשר חזרה על הבקשה לעבור לבסיס אחר.

---

אבחון ע"י נוירולוג מומחה

ללבסוף, פנתה בעצמה לקבלת אבחנה וחוות-דעת רפואית מנוירולוג מומחה דרך חברת אולמד. מנהלי התיקים סייעו לה בתביעתה כנגד משרד הביטחון ומצאו עבורה נוירולוג מומחה "למוד קרבות" בזירה המשפטית, אשר הראה כי בעקבות יחס מזלזל של המערכת הביטחונית במהלך שירותה של פזית היא סובלת מנכות בעקבות החמרה במחלת הטרשת הנפוצה.

במקרה זה, האבחנה של טרשת נפוצה אינה מוטלת בספק והתשובה לשאלה המרכזית, האם נגרמה לה החמרה במחלתה עקב השירות הצבאי בתנאי עקה פיזית ונפשית, היא בהחלט כן.

במטא-אנליזה של מחקרים רבים שבדקו את הקשר שבין עקה נפשית ודחק נפשי לטרשת נפוצה, נמצאה עלייה מובהקת בסיכון להחמרת טרשת נפוצה במטופלים שהיו חשופים לעקה ודחק. מחקר גדול שנערך בתחום זה, מצא ודאות חזקה בקשר שבין מספר גורמי העקה הקיימים לסבירות להתפרצות התקפי טרשת, כך שככל שיהיו יותר גורמי עקה, כך הסיכון להתקף טרשת נוסף עלה.

הכרה כנכת צה"ל

נמצא כי פזית סובלת מהנכויות הבאות: התקפים חוזרים של חולשה וכאבי שרירים, חוסר מסוגלות לצעוד במשך זמן ולמרחק העולה על קילומטר, קשיי ריכוז לארוך היום, טשטוש בראיית צבעים וחולשה בצד השמאלי של הגוף.

 

התעלמותה של המערכת הביטחונית מצרכיה הרפואיים של פזית והבאתה למצב של החמרה במחלתה, ניתן להמשיל להתרשלותו של רופא בהגנה על מטופליו. על-כן, נתבע משרד הביטחון ופזית הוכרה כנכת צה"ל.