רשלנות רפואית וביצוע אמפוטציה

להורים במרכז הארץ, נולדה פגית נולדה בבית-החולים ממשלתי, בשבוע ה-24 להריון, בעקבות צירים מוקדמים שהופיעו אצל האם והתפתחותה של לידה מוקדמת. ניסיון לעצור את הלידה לא צלח והאם קיבלה טיפול עם מגנזיום וצלסטון. הלידה הייתה וגינלית ובה נולדה הפגה במשקל לידה של 700 גרם.

 

לידת פגית:

התינוקת סבלה מחוסר בשלות של הריאות (RDS) וטופלה עם סורפקטנט עם שתי מנות והונשמה בשיטת הנשמה מרובות של VGV. הפגה נזקקה להנשמה במשך כ-20 ימים והמשך עברה לתמיכה בנשימה עם מכשיר המספק חמצן שלא דרך צנטר בקנה הנשימה (HIPPV) למשך 10 יממות נוספות. לאחר-מכן, היא טופלה בזרימה מוגברת למשך 40 ימים ומתן חמצן עד לגיל 78 ימים.

המערכת הלבבית תפקדה היטב, נמצא PDA בינוני ביממה השלישית שטופל תרופתית בהצלחה והצינור נסגר.

מערכת העיכול תפקדה היטב בימים הראשונים. אך בשל ארוע זיהומי קשה בדם מלווה אבצס בכבד הבטן סבלה מסימנים של פגיעה קשה במעי. הטיפול היה שמרני ולא נזקקה לניתוח.

 

זיהומים באשפוז:

עוד סבלה מצהבת לא גבוהה שטופלה בפוטוטרפיה בהצלחה. בשל טיפול ממושך עם TPN עקב בעיות במעיים שפורטו לעיל, הופיעו ערכים גבוהים של בילירובין שחזרו לנורמה בהמשך.

הפגה סבלה מזיהומים קשים במהלך אשפוזה. בימים הראשונים טופלה עם אנטיביוטיקה שהופסקה לאחר קבלת תרביות עקרות. ביום השמיני לחייה הופיעו סימנים לזיהום בדם עם צמיחה של אנטרוקוק (סטרפ. פקליס) וכן סטפ. אפידרמיטיס. קבלה אנטיביוטיקה משולבת שהוחלפה כל פעם לפי רגישויות בהתייעצות של מומחים למחלות זיהומיות. הוצאו צנטרים מרכזיים ובדיקת אקו שללה וגטציות בלב שזורעים את החיידקים. בדיקת אולטרה-סאונד של הבטן הדגימה אבצסים בכבד שהיו אחראים למהלך זיהומי ממושך. לאחר ניקוז האבצס ולאחר טיפול אנטיביוטי ממושך התגברו על הזיהום.

 

פנה למומחה

 

אמפוטציה (קטיעה):

הסיבוך הקשה ביותר במהלך האשפוז היה הפגיעה ברגל, שהסתיימה באמפוטציה (קטיעה) טבעית של שוק וכף הרגל. בסיכום המחלה ציינו הצוות הרפואי כי התהליך החל ביום ה-14 לחייה והסיבה המשוערת הייתה תסחיף על רקע הזיהום הקשה ממנו סבלה הפגה באותו הזמן. סתימת זרימת הדם לרגל הביאה בסופו של דבר לנמק של הגפה הימנית והאזור הנמקי נקטע באופן עצמוני ללא צורך בניתוח.


השאלה הנשאלת במקרה זה, מה גרם לנמק של שוק רגל הפגה?


הרופאים בפגייה תיארו במכתב השחרור שהנמק נגרם מתסחיף זיהומי שהתפתח ביום ה-14 לאשפוזה והביא לחוסר זרימת דם לרגל. בסיכומים של הרופאים המופיעים על בסיס יומי בגליון האשפוז של הפגית הם מתמקדים בבעיה זו החל מהיום ה-14 לאשפוזה, כאשר אז התייעצו עם מומחה כירורגיית כלי דם שבדק את התינוקת והחליטו שלא לטפל בתרופות ממיסי קרישי דם – לאור הסכנה של טיפול זה בפגים כל כך קטנים ולאור מצבה הקליני הקשה של הילדה אותה עת כאשר הזיהום ממנה סבלה היה שיאו.

חשוב לציין שבין הגורמים לסתימה בכלי דם של הרגליים, נמצא גורם שכיח של המצאות צנטרים בכלי דם מרכזיים כמו אבי העורקים והווריד הנבוב התחתון. הכנסת צנטרים אלה מקובלת בטיפול בפגים ובעיקר בקטנים שבהם. צנטרים אלה מחייבים טיפול מיוחד למנוע זיהום ולמנוע תופעות של שליחת קרישי דם לכלי דם אחרים היכולים להסתיים בחסימת זרימת דם ונמק של איברים בעקבות זאת.

אין ספק כי הטיפול בפגית צעירה בגיל ההיריון וקטנה במשקל הינו מורכב ביותר ומאתגר עבור צוות הרופאים המטפל בחולה כזאת. המטרה הראשונה בטיפול היא לשמור על חייה והמטרה השנייה הינה למנוע סיבוכים שיכולים לגרום לנכות קשה לכל ימי חייה. טיפולים רבים שהינם פשוטים בילדים ובמבוגרים אינם קלים לפגים בהם כל המערכות לא בשלות וטיפול במערכת אחת יכול לגרום לנזק בלתי הפיך למערכת אחרת.

אולם, אין הדבר מסיר מאחריותם של הרופאים המטפלים להיות עירניים וזהירים במיוחד בהענקתם את הטיפול הרפואי.

הכנסת צנטרים לווריד ולעורק מאפשרת טיפול בטוח יותר הן בניטור מצבו של הפג והן בשימוש בכלי דם מרכזיים המאפשרים לתת טיפולים תרופתיים ומתן נוזלים ללא החלפת כלי הדם בשל תגובה לחומרים המוזרקים לדם. אולם, קיימות 2 סכנות חמורות שיש לשים לב אליהן בשימוש בצנטרים אלה: האחת, זיהום – טיפול נכון ומעקב צמוד מקטינים את הסיכוי לסיבוך כזה; הסכנה השניה, היא שליחת קרישי דם קטנים מהצנטרים המרכזיים ופגיעה באיברים בגוף – מאיברים פנימיים כגון כליות ומעיים ועד לפגיעה בגפיים כפי שהתרחש במקרה שלנו כאן.

האחיות בצוות הרפואי המטפל, אמורות לעקוב אחרי כל שינוי בתינוק על-מנת להתריע על תופעות חריגות עם צנטרים אלה. ברישומי האחיות לאורך תחילת האשפוז של הפגית הקפידו לציין שישנה זרימה טובה וצבע טוב לגפיים. אולם, ביום השישי לחייה של הפגה התחילו להתריע על סכנת הופעה של קריש דם לרגל ואף תיעדו זאת בגיליון המעקב שלהן. למרות זאת, לא ציינו הרופאים ברשומות שלהם כל התייחסות לממצאים אלה ולא בוצעו כל פעולות למניעת הנזק לרגל. רק שלושה ימים לאחר ההתרעה הוצא הצנטר מן העורק הראשי ויומיים לאחר מכן הוצא הצנטר מהווריד המרכזי.

 

לאחר 7 ימים:

רק לאחר 7 ימים לאחר תחילת ההתראות החוזרות והנשנות של האחיות מופיעה התייחסות ראשונה של הרופאים למצב זרימת הדם לרגל וזאת בעקבות החמרה מאד משמעותית עד כדי הופעתם של סימני חוזר זרימה לכל אורך השוק הימנית. ההנחה של הרופא שתיעד את ההחמרה במצב הרגל הייתה שמדובר בתסחיף זיהומי שגרם לתופעה זו – לאור העובדה שהפגית סבלה מזיהום פעיל באותו זמן. לא הייתה כל התייחסות לסימנים הראשוניים יותר לפגיעה בזרימת הדם לרגל הפגועה ימים רבים קודם לכן. יכול מאוד להיות שעל רקע הפגיעה הראשונית בזרימת הדם לרגל נשלח תסחיף זיהומי נוסף שהחמיר את מצב הרגל. השאלה הנשאלת היא – האם ניתן היה לעשות משהו למנוע את הנזק הבלתי הפיך לרגל ומתי היה צריך לעשות כן אם בכלל.

 

הצוות הרפואי:

הצוות הרפואי לא התחיל לפעול מוקדם יותר ולא ניסה לדון באפשרות של טיפול טרומבוליטי (פירוק קרישי דם) שהיה יכול אולי למנוע את הקטיעה או למצער מזעור הנמק שנוצר בגפה הפגועה. טיפול כזה על כל ההשלכות שלו היה חייב להופיע בדיון הרופאים ביניהם לבין עצמם וביניהם לבין ההורים לאור הסכנה שטיפול כזה יגרום לנזקים אחרים כמו דימום למוח, למשל.

 

בעזרת חברת אולמד רפואה בקליק – ניתנה לאם חוות דעת רפואית לכתב התביעה ע"י המומחים של אולמד.

 

במקרה זה מדובר על פגית שאיבדה את רגלה, כתוצאה מאבחנה שגויה ורשלנית של הצוות הרפואי. הרופאים היו שבויים בקונספט של האבחנה השגויה ולא היו ערניים לאפשרויות נוספות, בכך נגרמה קטיעה מיותרת של גפה.

התגובה המאוחרת לטיפול (הוצאה של הצנטרים באיחור רב), חוסר קיום של דיון נוסף עם יועצים כגון כירורג כלי דם והמטולוגים בזמן אמת וחוסר תיעוד רחב על דיון בבעיה עם כל הצוות הרפואי של המחלקה תרם לנזק הבלתי הפיך אצל הפגית שגרם בסופו של דבר לאובדן השוק ברגלה – כל אלה, בנפרד וביחד מהווים רשלנות רפואית.

 

פנה למומחה