כשרופא משפחה לא מתייחס לירידה דרסטית במשקל אצל המטופל

יישראל, ספורטאי בן 46, ללא בעיות נשימתיות, התלונן במשך תקופה ארוכה, של מעל כשנתיים ארוכות, על תסמינים רבים אשר לא קיבלו התייחסות ראויה. במקרה שלו, לא נעשה כל בירור או ניסיון להבין האם מתרחש אצלו תהליך כרוני המסביר את התמונה הקלינית שהלכה והתבהרה עם הופעת כל תסמין ותסמין.

אצל הרופא המטפל, נרשמה עבורו אבחנה של ירידה במשקל, אך ללא כל מאמץ לברר עוד על מה מדובר.

קיים הבדל משמעותי בין ירידה במשקל בחולה עם תיאבון תקין לבין ירידת משקל משנית עם חוסר תיאבון. במקרה הראשון, ניתן יהיה למצוא מחלות הפרמטובוליות אשר במסגרתן, גם אם החולה אוכל רגיל או אפילו יותר מן הרגיל, עדיין נרשמת ירידה במשקל. במקרה האחרון, יהיה שכיח למצוא ממאירות או סכרת או שורה ארוכה של מחלות נוספות, אפילו פסיכיאטריות.

במקרה של ישראל, הייתה זו בעיה בבלוטת התריס. פעילות יתר של בלוטה זו מאופיינת בתחושת רעב מוגברת, עד כדי אכילת יתר, יחד עם ירידה במשקל. השאלה הפשוטה, האם מדובר בירידה במשקל עקב חוסר תיאבון לבין ירידה במשקל עם תיאבון תקין או מוגבר לא נשאלה. שאלה פשוטה לא צורכת זמן או משאבים מיוחדים והתשובה לה הייתה יכולה כבר אז לכוון אל עבר בעיה בבלוטה.

 

לקבלת יעוץ

 

שאלה נוספת שניתן לצפות מן הרופא הסביר כי ישאל ויבחן היא, האם קיימת היסטוריה משפחתית. אצל ישראל קיימים במשפחתו מספר לא קטן של אנשים הסובלים מבעיה בבלוטת התריס, מה שמצריך תשומת-לב כאשר החולה מתלונן על תסמין אופייני לפעילות חריגה של בלוטת התריס. גם נקודה זו לא בירר הרופא המטפל ובכך החלה שרשרת של טעויות קשות אשר השפיעו על חייו של ישראל רבות.

 

היי דוקטור, יש לי בעיה! מה עושים?

 

ישראל שלנו החל סדרת בדיקות מעבדה, ללא שום כיוון מדויק לקראת הוכחת אנמנזה מסוימת או קו כללי להפגת חשד ספציפי, הרופא ממש ירה לכל עבר – ללא שום שימת דגש על התוצאות שרמזו גם הן על הבעיה בבלוטה. התמונה הקלינית שראה לנגד עיניו הייתה מטושטשת לגמרי, אפילו את בדיקות הפוספטאזה האלקלית ודם סמוי בצואה, שהזמין, בין היתר, לא טרח לבדוק לעומק. ההתעלמות מבדיקות אלה, אשר יצאו לא תקינות, מהוות עדות להתרשלותו של הרופא.

 

גגם כאשר עבר שוב על הבדיקות וטרח לעיין בתוצאותיהן, לא עלה בדעתו שישנן סיבות רבות, חוץ כבדיות לעליית אנזימי הכבד והתעלם לחלוטין מן הספרות הרפואית ומן האנמנזה המשפחתית של ישראל. כל זאת, למרות שירידה במשקל מתאימה לחלוטין לטירוטוקסיקוזיס וגם אנזימי הכבד עלולים להיות מוגברים במצב קליני זה. כל שעליו היה לעשות מבחינה רפואית היה זה לבקש עוד בדיקת דם אחת – TSH – וכמובן לעבור על תוצאותיה גם כן.

וכך איבד ישראל זמן יקר, חודשים שלמים של התרוצצויות בין בדיקה לבדיקה… תלונות חדשות צצו להן מדי כמה זמן, כגון, תחושת חוסר אוויר ומועקה; עצירות קשה במשך שבועות; בחילות ועוד. אך הרופא המטפל מתמיד בשיטתו ואינו בודק לעומק אף אחת מן התלונות הנוספות גם כן.

 

היי דוקטור, אני רעב! מה עושים?

 

ישראל מופנה לבדיקת סונר בטן, ובפענוח הבדיקה מציינים במפורש, הרגשת רעב קבועה. הרופא המטפל מציין זאת ברישומיו שלו, מבלי להתעכב על המשמעות הרפואית של הרגשת רעב קבועה ושוב מתעלם מן הקפיצות הלא סדירות של משקל גופו של ישראל – פעם עולה ופעם יורד בתדירות לא סבירה.

ושוב בדיקות, כי לא בדקנו מספיק – ישראל נשלח לסדרה נוספת של בדיקות מיותרות הכוללות, בין היתר, גסטרוסקופיה וקולונסקופיה, מבלי לעצור רגע ולנסות להבין את התמונה הכוללת. לא זו אף זו, הרופא איננו מסתפק בלטרטר את ישראל בביצוע בדיקות אין סוף, חלקן פולשניות ומעיקות, הוא גם שולף מן המותן אבחנות קליניות שגויות שלא היו ולא נבראו כגון מגוון דלקות כבד אשר נשללות כמובן בבדיקות להימצאות וירוסים – כאילו ישראל לא נבדק כבר מספיק.

 

היי דוקטור, עכשיו כבר ממש כואב לי! מה עושים?

 

לאחר שנתיים של התעלמות, החליט הרופא המטפל לבסוף להתחיל להקשיב לתסמינים שהופיעו אצל ישראל – לאחר הופעת תסמינים חדשים של כאבים בחזה – והבין כי מדובר בחולה טירוטוקסי קשה. משום מה הרופא החליט שמדובר באוטם חריף חודר (טרנסמורלי) בלב ושולח את ישראל לבית-חולים, כשכבר ידוע על תפקודי בלוטת תריס לא תקינים ואף מציין בדיקה גופנית שמצאה כביכול הגדלה של בלוטת התריס. שתי אבחנות אלה הופרכו בבית-החולים, לא אוטם ולא הגדלה של הבלוטה לאחר בדיקה אנדוקרינולוגית שתוצאותיה הגיעו לאחר 5 שבועות ארוכים.

 

גם בבית-החולים מתרשלים…

 

מחדל נוסף הוא התנהגות בית-החולים, ששחרר לביתו את ישראל יממה לאחר תחילת אשפוזו כאשר הוא במצב של טירוטקסיקוזיס, טכיקרדיה (דופק מואץ), כאבים תעוקתיים בחזה וממצאים פתולוגיים בא.ק.ג. לא זו אף זו, גם נרשם בתיעוד בית-החולים כי אין ספק שמדובר בחולה בסיכון גבוה עם תסמונת אנגינוטית קלאסית וממצאים בא.ק.ג. חרף זאת, ישראל לא מוצג בפני קרדיולוגים, לא נקבע צנטור, אפילו לא אלקטיבי, ותוך 24 שעות הוא משוחרר לביתו מבלי שום טיפול שמוענק לו.

מקובל לחשוב שטיפול והשגחה של פחות מיממה אינם נחשבים לרפואה טובה, שכן לא מדובר בפרק זמן המספיק להכרת החולה, הערכת מצבו ותגובתו לסוג ואופן הטיפול. הנחה מקובלת זו, נכונה אף עוד יותר כשמדובר בחולה בטירוטוקסיקוזיס קשה ביותר, לא מטופל ומוזנח תקופה ארוכה, הסובל במקביל מתסמונת אנגינוטית שהולכת ומחמירה.

 

הסיפור שאיננו נגמר

 

השתלשלות האירועים הרשלנית ממשיכה עוד רבות, כאשר ישראל חוזר לטיפולו המסור של רופא המשפחה, שאף הוא איננו פונה להתייעצות עם מומחה קרדיולוג או אנדוקרינולוג, ללא הפניה לשום יועץ וללא הפניה לצינטור.

וכך ישראל נותר ללא התייחסות רפואית הולמת עד אשר הגיע למצב של החייאה, בעת הגיעו לקופת-החולים, שוב, עם תלונות על לחץ בחזה.

הצוות של מד"א והצוות של טיפול נמרץ בבית-החולים מצליחים להחיות את ישראל ולייצב את מצבו. הוא מתאשפז בעקבות אוטם חריף של הלב והפרעת קצב חמורה כתוצאה מפרפור חדרים באותו יום שבו התמוטט, מבוצע בו צנטור – נתגלית מחלה חד כלית – הוא גם עובר שליפת טרומבוס מן העורק הכלילי והכנסת תומכן.

לאחר האירוע המרכזי, שזיכה את ישראל לבסוף באשפוז ארוך בבית-החולים, הופיעו אצלו גם טרומבוזה ורידית ברגליים, דיכוי מח העצם, אי-ספיקת לב והפרעות זכרון ושינה אשר ימשיכו ללוות אותו לאורך חייו.

 

לסיכום

 

את מהלך הבירור אפיינה שטחיות, בלבול, חוסר שיפוט קליני, חוסר ידע והבנה, חוסר אחריות, חוסר אכפתיות וחוסר מוטיבציה. הן מצד הרופא הקהילתי והן מצד בית-החולים שקיבל אותו לראשונה. ישראל עבר סבל לא יתואר ותחלואה קשה אשר החמירה בעקבות שורת המחדלים, אשר כמעט הביאו לסיום חייו.

כיום, ישראל סובל מנכויות צמיתות הבאות לידי ביטוי בדיכוי מח העצם, הפרעות שינה וזכרון וצליעה לסירוגין בשל כאבים בשוקיים התחתונות, כתוצאה מאספקת דם לקויה. במצבו היום, ישראל מתקשה לעבוד ולתפקד באופן שוטף.

 

לקבלת יעוץ

 

טיפול לקוי לאחר ניתוח TVT ( לדליפת שתן ) הביא לסיבוך ולרשלנות

שושנה, אישה בת 54, סבלה מדליפת שתן בזמן מאמץ. לפיכך, התקבלה לניתוח מתלה שופכתי מסוג TVT. הבירור הטרום-ניתוחי היה תקין, כולל ציסטוסקופיה שבוצעה כחודש לפני כן ופורשה כתקינה. בהתאם למתועד בדו"ח הניתוח, הוא עבר בהצלחה ללא אירועים חריגים. אולם, לא כך היה.

הסיפור

ככבר לאחר כחודש מאז הניתוח פנתה המטופלת עם תלונה על זיהומים חוזרים בדרכי השתן שהופיעו מיד לאחר הניתוח – אירועים שלא סבלה מהם כלל וכלל טרום הניתוח.

לאור פנייתה המוקדמת עם תלונה זו, סביר כי יעלה החשש המוצדק לחדירה, לפחות חלקית, של סרט הTVT לכיס השתן, ולכן עברה פעם נוספת בדיקת ציסטוסקופיה – בדיקה שאינה שגרתית בשלב זה. בדו"ח הפעולה נרשם "שלפוחית עם רירית אדומה דלקתית בכל האזורים".

הופעה כה מוקדמת של זיהומים חוזרים בדרכי השתן לאחר ניתוח TVT עם ממצא חריג בציסטוסקופיה מחייבת התייחסות ודרגת חשד גבוהה לחדירה של הסרט לנרתיק. למרות זאת, הוחלט שלא להמשיך בבירור.

במהלך כ-3 שנים בהם חזרה והופיעה המטופלת למרפאה עם תמונה סוערת של דלקות עקשניות בדרכי השתן לא בוצעה הערכה חוזרת על-מנת לחזור ולשלול גוף זר בשלפוחית. רק לאחר 3 וחצי שנים לאחר הניתוח עצמו, חזר הרופא המטפל וביצע ציסטוסקופיה; ושוב, נרשם בדו"ח הפעולה "אזור דלקת בצוואר השלפוחית, פרט לכך ללא ממצא חריג".

גם כעת לא פורש הממצא כחשיפת הסרט לשלפוחית ובעצם רק לאחר 5 שנים נוספות הגיעו לפתרון הבעיה כאשר פנתה לבית-חולים אחר לטיפול בבעיות הזיהום בשתן. רק אז בבדיקת ציסטוסקופיה רביעית במספר, במוסד אחר, נתגלתה הבעיה – סרט הTVT חדר לשלפוחית  ובשל כך היא נשלחה לביצוע ניתוח להסרתו.

לקבלת יעוץ

לא למותר לציין שבמקביל לכל אלה לעיל, המטופלת חזרה והתלוננה על דליפת שתן במאמץ כפי שהציגה גם לפני ביצוע הניתוח המדובר. אולם, לאור מורכבות המקרה הוחלט עוד טרם הניתוח ובצדק – שלא לבצע תיקון חוזר של דליפת השתן עד להתאוששות מלאה מהניתוח הנוכחי כאשר גם אז יהיה צורך לשקול היטב מהי הגישה הניתוחית העדיפה לאור סיכון יותר גבוה לפגיעה חוזרת בכיס השתן או בשופכה, הודות לבית-החולים שבה נותחה לראשונה.

מדו"ח הניתוח השני, עולים פרטים אשר העידו על היקף הנזק שנגרם בעקבות התרשלותו של המנתח שביצע את הניתוח הראשון – הניתוח היה מורכב יותר וכלל איבוד דם משמעותי שהצריך מתן 4 מנות דם, כמו-כן גם צויין כי היה קושי בהפרדת הסרט בשל הדבקויות במקום וקרע בצוואר השלפוחית.

מורכבותו של הניתוח השני, שכללה דימום מוגבר וקושי בהפרדה של הסרט מכיס השתן, קשורה בוודאי למשך הזמן הארוך (שמונה וחצי שנים) שחלף מאז הניתוח הקודם וכן ממצב של דלקות חוזרות ונשנות בדרכי השתן במהלך התקופה שלא טופלו כראוי.

בהתאם לספרות הרפואית לעניין סיבוכים מיידיים ומאוחרים של ניתוח מסוג זה ניתן למצוא כי חדירה של סרט ה-TVT לשלפוחית השתן במהלך ניתוח הנו סיבוך מוכר ולא מאוד נדיר ומופיע לפי פרסומים שונים בספרות, בשכיחות הנעה בין 2.7% ל-13.8% מן המקרים. כעקרון, זיהוי התקלה עוד במהלך הניתוח בציסטוסקופיה מאפשר הוצאת הסרט ומיקומו מחדש וזאת ברוב המקרים ללא השלכות עתידיות על המטופלת.

חדירה של סרט לשופכה או לכיס השתן הנו סיבוך נדיר בהרבה ומופיע בשכיחות של כ-0.02% מן המקרים. ממצא שכזה של סרט החודר לכיס השתן ומזוהה זמן רב לאחר ניתוח, נובע משתי התרשלויות: התרשלות בביצוע הניתוח והתרשלות בחוסר הזיהוי של הבעיה במהלך ביצוע הציסטוסקופיה.


המומחהם של אולמד – רפואה בקליק בחנו את הרשלנות

 

במקרה זה, עצם הופעת דלקות חוזרות בדרכי השתן מיד לאחר הניתוח ועצם הממצא שהודגם בשלפוחית לאחר הבדיקה הציסטוסקופית כבר כחודש לאחר הניתוח רק מאוששים תיאוריה זו ושוללים את המחשבה שמדובר בארוע של חדירה הדרגתית של הסרט לכיס השתן לאחר הניתוח. במקרה זה, היה על הרופא המטפל לשקול את הסרת הסרט כבר בשלב זה – ההתרשלות השלישית.

מעבר לכך, גם בבדיקה שנערכה כשלוש וחצי שנים לאחר הניתוח, שהראתה ממצא דלקתי חריג, לא ניתן מענה לבעיה היסודית והמטופלת המשיכה לסבול עוד מספר שנים מדלקות שתן – ההתרשלות הרביעית. כמו-כן, עצם ההחלטה שלא להמשיך בבירור לאחר הבדיקות הציסטוסקופיות לאחר שבכל אחת מהן נמצא ממצא חריג, מהווה התרשלות נוספת.


לסיכום

ממדובר בסיבוך ניתוחי שכנראה לא זוהה במהלך הניתוח עצמו, בנוסף לכך תלונות האשה בשבועות שלאחר הניתוח והממצאים בבדיקה הציסטוסקופית שבוצעה לאחריו היו מספיקים על-מנת להבין כי מדובר בתקלה שיש לתת לה מענה ניתוחי נוסף שבמסגרתו הוצאת סרט ה-TVT ושלא להמשיך בטיפול שמרני באנטיביוטיקה בלבד, כיוון שברור הוא כי היא לא תפתור את שורש הבעיה.

המקרה נוהל במשך שנים באופן רשלני והביא למצב של סבל גדול למטופלת בשל הדלקות החוזרות בדרכי השתן ובסופו של דבר לניתוח מורכב בהרבה מאשר היה ניתן לבצע במידה והתקלה הייתה מזוהה במהלך הניתוח או בשבועות הראשונים שלאחר-מכן.

בנוסף, הבעיה הבסיסית בעטייה פנתה המטופלת לראשונה לניתוח לא נפתרה ולאור מורכבותו של הניתוח החוזר להוצאת הסרט לא היה ניתן לפתור את בעיית הדליפה באותה העת. לא זו אף זו, כי תיקון הדליפה בעתיד ילווה בסיכון אפשרי לסיבוך גדול עוד יותר.

 

המומחים של אולמד – רפואה בקליק בחנו את הרשלנות העולה מן המקרה:

המקרה נוהל במשך שנים באופן רשלני והביא למצב של סבל גדול למטופלת בשל הדלקות החוזרות בדרכי השתן ובסופו של דבר לניתוח מורכב בהרבה מאשר היה ניתן לבצע במידה והתקלה הייתה מזוהה במהלך הניתוח או בשבועות הראשונים שלאחר-מכן.

*חוות הדעת הרפואית הוגשה לבית משפט בצירוף התביעה

לקבלת יעוץ

רשלנות בניתוח קיסרי Caesarean section .

כיום  למעלה מ -30 אחוז מכלל הלידות הן על ידי ניתוח קיסרי, הידוע בכינוי הרפואי Caesarean section . רשלנות רפואית בלידה זהו הליך כירורגי שבו חתכים נעשים דרך הבטן של האם כדי לסייע בלידת תינוקה. הם מבוצעים בדרך כלל כאשר הבטיחות של היולדת או של התינוק נמצאת בסיכון.

לאחרונה אנו עדים ל"לידה בהזמנה", נשים החוששות מלידה וגינאלית ואשר בוחרות בלידה קיסרית.

ניתוח קיסרי יכול להיות מתוכן או לא מתוכנן, טרום לידה הרופא אמור להחליט האם לבצע ניתוח קיסרי או להמשיך בלידה רגילה, שיקול הדעת הינה  ברמת סיכון הדורשת מהצוות הרפואי לבצע ניתוח קיסרי בכדי לדאוג לשלומם של האם והתינוק .

ניתוחים קיסריים מתבצעים יום יום והם הליך שגרתי בבתי חולים, אך מדי פעם בעיות מתרחשות פגיעות . רוב הרופאים מומחים היטב כדי להתמודד עם סיבוכים בניתוח קיסרי, אך ישנם מקרים שבהם האמא או הילד נפגעות שלא לצורך.

במהלך הלידה, האם או התינוק יכולים  להיות במצוקה בשל סיבוכים בניתוח קיסרי. כאשר זה קורה, הרופא חייב לפעול ע"פ נוהלי  ופרוטוקול בית חולים.


מה הן הסיבות הנפוצות לביצוע ניתוח קיסרי – מתוכנן ?

  • התינוק גדול מידי
  • חבל התבור נכרך סביב צוואר התינוק
  • חוסר / עודף מי שפיר
  • סימני מצוקה אצל האם
  • סימני מצוקה של התינוק
  • האם עברה את השבוע ה- 42

מה הן הסיבות הנפוצות לביצוע ניתוח קיסרי – לא מתוכנן ?

  • האם חלשה ונמצאת במצוקה
  • התינוק במצב עכוז (עכוזו של העובר מוצג בתחתית הרחם, כשירכיו כפופות על הבטן ושוקיו מורמות)
  • קיים זיהום אצל האם אשר יש חשש להעברתו לתינוק
  • לידת תאומים ויותר
  • לאם היה ניתוח קיסרי קודם, ובלידה רגילה עלולה לקרוע חתך קודם
  • חתכים, שריטות וצלקות

הרופא עשוי לבצע חתך עמוק מדי, וכתוצאה ייתכן פגיעה בתינוק. במקרים מסוימים, קריעה יכולה להיות מספיק עמוקה אשר יידרש לה תפרים נוספים  וכתוצאה מכך הצטלקות קבועה לאם.

  • מחסור בחמצן

כאשר ניתוח קיסרי מתעכב, הילד עלול להיות משולל חמצן. כתוצאה ממחסור בחמצן, הילד עלול לסבול מפגיעות התפתחותיות או שיתוק מוחין.

שיתוק שמתרחש כאשר התינוק נמצא במצוקה והרופא משתמש בכוח רב מדי כדי למשוך את התינוק, וכתוצאה מכך יש פגיעה ב "מקלעת הזרוע"  אשר פוגעת בעצב של התינוק באזור הכתף.

  • לידה מוקדמת

כשרופא מבצע ניתוח קיסרי בשלבים המוקדמים של ההיריון ריאותיו  ואברים אחרים של התינוק עדיין לא בשלים.


 

פציעות ונזקים ליולדת

איבוד דם מוגזם (דימום)

במהלך ניתוח קיסרי, הרופא עלול לבצע חיתוך עמוק מידי, או בטעות לנתק עורק, וכך היולדת מאבדת דם רב, הרופא נדרש לעצור את הדימום ע"י תרופות מיוחדות ופרוצדורות מידיות.

זיהומים

כלים אשר לא עברו עיקור נכון בחדר ניתוח מזוהמים, גזות ופדים שנשכחו בטעות בדופן הרחם של היולדת, אי קבלת אנטיביוטיקה בזמן לעצירת הזיהום ואשר הובילו לחום גבוהה ואף למוות

קרישי דם – טרומבוזיס

קרישי דם עלולים להיווצר במהלך, ומיד לאחר הלידה, במהלך הניתוח הקיסרי הסיכוי הוא גבוה יותר. היום מחברים ליולדת מכשיר מיוחד MCS המערכת מבוססת על משאבה שמנפחת זוג שרוולים המולבשים על הרגליים, ומפעילים עליהן לחץ כך שזרימת הדם הוורידי תשתפר ותמנע היווצרות קרישי דם.  במידה וקיים סיכון , על הרופא להשתמש בתרופות לדילול הדם.

פגיעות באברים פנימיים

פגיעה באברים פנימיים הקרובים לרחם, בעקבות נטרים שהוכנסו או הוסרו באופן שגוי, יכולים לפגוע בשלפוחית השתן והמעיים.

פגיעות במהלך ההרדמה

רופא מרדים חייב להיות נוכח במהלך הניתוח הקיסרי לפקח ולנתר את פעילות היולדת, כאבים חזקים שהיולדת חשה יכולים לגרום לירידת לחץ דם בצורה מסוכנת.


יולדת יקרה !
אם את או תינוקך נפגעתם כתוצאה מרשלנות רופא, ייתכן ותוכלי להגיש תביעה נגד הרופא או בית החולים שבו בוצע הניתוח הקיסרי.

 כדי להוכיח את טענתך ראשית, את נדרשת לברר את דרישות החוק ונטל ההוכחה. 

  • הרופא חייב לבצע את הניתוח הקיסרי בהתאם לדרישות התקן הרפואי וכמקובל ע"י רופאים במוסדות אחרים.
  • הרופא חרג מרמת האחריות המוטלת עליו מתוקף תפקידו
  • כתוצאה מהטיפול את או תינוקך נפגעתם
  • ילדך נפגע בשיתוק ארב Erb's Palsy
  • יש להוכיח כי ישנו קשר סיבתי בין הרשלנות לבין הנזק שנגרם ליולדת
  • הוכחת מוות ברשלנות.

 

 

פנה למומחה

 

הכנת עד מומחה לחקירה נגדית בבית משפט

בית המשפט נותן משקל לעד ולתוכן חוות הדעת. לשופט אין כלים מקצועיים ברפואה, למרות שלעיתים נתקל במקרים דומים בעבר. יכולת האבחון בין עיקרי מקרה למקרה מוגבלת, אף אם השופט סבור שהמנגינה העיקרית ידועה לו. מידע וניתוח העובדות הרפואיות אינם כלולים במסגרת הידיעה השיפוטית שלו. אשר על כן – השופט במרבית המקרים אמור להישען ולהסתמך על הכלים השיפוטיים שיש לו – הקשבה לצורת ההתבטאות של הנחקר, מבנה התשובות שלו, התרשמות אם הוא נלחץ, או מהסס. סתירות פנימיות. בהירות הלוגיקה שמאחורי התשובות.
במילים אחרות – ההשפעה של הצורה בה מתפקד המומחה מטעמך בעת החקירה על תוצאות התיק הינה כבדה.
לכן להעברת העיקרים של המופיע מטה למומחה יחד עם סימולציה של השאלות הנחזות, יש חשיבות מרכזית.

1. ההכנה מתחילה בנוסח של חוות הדעת – ניסוח המסקנות של המומחה בסיפא של חוות הדעת אמור להיות בלשון בהירה ומשפטית. בעת ניסוח חוות הדעת יש לשקול לבקש מהמומחה להתייחס מראש לנקודות הנחזות כחלשות, או לא חד משמעיות ולהוסיף את התייחסותו אליהן.

2. פירוט הניסיון המקצועי ברישא של חוות הדעת – כדאי להימנע, מכך שפירוט ניסיון יהיה קבוע לכל חוות הדעת של המומחה, ללא התייחסות למומחיות בנושא חוות הדעת. למשל – הסוגיה – סיבוכים כתוצאה מהתרופות לטיפול בדלקת כבד כרונית – נכון שהרופא פנימי יפרט שטיפל בעשרות / מאות חולים עם דלקת כבד כרונית לרבות בסיבוכים מהטיפול.

3. פירוט המסמכים עליהם מסתמך – עדיף לכתוב באופן פרטני רק מסמכים שאכן המוחה ראה ואין הם משובשים או קשים לקריאה. יכולה להיווצר מבוכה אם יש מסמך עם מידע סותר, או מידע הפוך שהמוחה דילג עליה בחוות דעתו. קל לשופט "לקנות" כשל כזה כמהותי במהימנות חוות הדעת. אם יש מידע סותר, או הפוך לקו המסקנות של המומחה, נכון להתכונן מה להשיב וכיצד לבנות את ההסבר, מדוע אין התייחסות לכך בחוות הדעת. תשובה אפשרית – "כתבתי את הדברים העיקריים החיוביים ותומכים במסקנותיי. נקודה זו נראתה לי אינסדנטלית – צדדית לתמונה העיקרית, כי….". חשוב לזהות את המידע הסותר לפני החקירה כדי שהמומחה לא יראה מופתע. כדאי לתרגל תשובות שרובן ככולן דנות, בצורה שהמומחה בונה את מסקנתו, על רקע המידע הרב הכלול במקרה.

4. ניתוח חוות דעת קודמות באותו התחום של המומחה – כדאי להתכונן מה נכתב בעבר, ומה השונות בין המקרים שהובילה למקנות שונות במקרים הנראים דומים לאנשים שאינם עוסקים ברפואה. "שליפת" חוות דעת קודמות, יכולה לבלבל את המומחה על דוכן העידים והוא עלול להתקשות להסביר מדוע היה מקצועי ואמין בשני המקרים. דוגמאות לתשובות: "יש מידע חדש בספרות וניסיון מצטבר חדש המשנה את המסקנות"; "השוני בין המקרים הוא ….".

5. אורך התשובות – עדיף שיהיה קצר. מצד שני תשובות לאקוניות מהוות שגיאה. כדאי למצוא את שביל הביניים. המטרה, ליצור תחושה של שיתוף פעולה, אך לתת פחות אפשרות לחוקר לתקוף את המומחה על ידי היתפסות לסתירות, או סתירות לכאורה.

6. התפלמסות עם החוקר – התפלמסות עם החוקר המלווה בהתנצחות, כעס והבעת עלבון – בדרך כלל מביאה להקטנת משקל העדות. כמעט כל מומחה רפואי מגיע למקומות האלה, כאשר החוקר מביע זלזול, בוז, או מצין סתירות בדברי המוחה מבלי לתת לו אפשרות לענות. כדאי לתרגל הימנעות מהתגובות הרגשיות. ניתן לתרגל מענה קצר וענייני בעת התשובה לשאלה הבאה. חשוב לבקש מהמומחה לענות עניינית ללא כל הערה אישית כנגד החוקר

7. איך מכניסים תוכן חשוב, אף אם הצד החוקר עוצר את הנחקר. כיצד לתקוף את חוות הדעת מטעם הצד השני, אף אם המומחה לא נשאל – הטכניקה שאני נהגתי להשתמש בה הינה מתן תובנה לגבי ההבדל בין חשיבתו של הרופא והמשפטן. למשל הצורך באירוע דווקני, אצל המשפטן לעומת המסקנה הנסמכת על ניסיון מצטבר סטטיסטי. אם המומחה מטעמך יכול להצביע על קשר יותר דווקני בין הנסיבות הרפואיות למסקנה שלו ובו בעת להראות שהמומחה מטעם הצד השני נתן מסקנה רק של הסתברות – נוצר לכם יתרון מה. אם המומחה מטעמכם יכול להראות שמבחן ההסתברות שהוא משתמש בו הוא יחידני ולא מכפלת הסתברויות [היוצרת תמיד הקטנה בעוצמת הקשר הסיבתי / ההסתברותי] – שוב יכולה להיווצר תועלת לכם. הטכניקה – לשבות את אוזן השופט בתובנה מקצועית כללית באזור הבינתחומי – רפואה ומשפט.

8. סימולציה של השאלות האפשריות וניסוח התשובות – אין להכביר מילים בסוגיה זו. הכנת חקירה נגדית לכאורה כנגד המומחה מטעמכם, ומעבר עמו על השאלות והתשובות, הינה הבסיס להכנה מוצלחת.

9. מעבר על מאמרים בולטים אחרונים בתחום – תמיד כדאי לבקש מהמומחה לעבור על הספרות ולקרוא מאמרים בולטים חדשים. שליפת מאמרים על ידי החוקר, הינה טכניקה שימושית. בית המשפט היצר את החופש לחקור בטכניקה זו. יש נטייה לבקש מעורך הדין החוקר לשלוח מראש את המאמרים. במידה והתקבלו כאלה – כדאי לנתחם ולהבין מה נחקר, איך [באיזה כלים השתמש כותב המאמר] ומה המסקנות. מדוע מה שמתואר במאמר מאובחן מהמקרה בו דנים. לחילופין – להיות מוכנים להראות מדוע המידע המצוטט מהמאמר הינו הוצאת הדברים מהקשרם. במידה ויש מאמר חדש התומך בקו של המומחה – כדאי להביאו לדיון ולהגישו.

10. בית המשפט נותן משקל לעד ולתוכן חוות הדעת. לשופט אין כלים מקצועיים ברפואה, למרות שלעיתים נתקל במקרים דומים בעבר. יכולת האבחון בין עיקרי מקרה למקרה מוגבלת, אף אם השופט סבור שהמנגינה העיקרית ידועה לו. מידע וניתוח העובדות הרפואיות אינם כלולים במסגרת הידיעה השיפוטית שלו. אשר על כן – השופט במרבית המקרים אמור להישען ולהסתמך על הכלים השיפוטיים שיש לו – הקשבה לצורת ההתבטאות של הנחקר, מבנה התשובות שלו, התרשמות אם הוא נלחץ, או מהסס. סתירות פנימיות. בהירות הלוגיקה שמאחורי התשובות.

במילים אחרות: בעת החקירה, לאופן התנהלותו של המומחה מטעמך קיימת השפעה כבדה על תוצאות התיק!
לפיכך, יש חשיבות רבה ליישום הטיפים שפורטו כאן יחד עם המומחה, ובמקביל לבצע עימו סימולציה של השאלות הצפויות.

חיסכון של 75% במשאבים הכרוכים בניהול התיק הרפואי והתיעוד סביב תביעות,עבודה עם המומחים בתחום!

לשאלות בנושא הכנת עד מומחה – צרו קשר

 

מתי אבחון התקף לב או טיפול בו הם רשלנות רפואית?

מחלות לב הן הסיבה השנייה בשכיחותה למקרי המוות בעולם (הראשונה היא מחלת הסרטן). בישראל יש כיום כ-500 אלף איש החולים במחלות לב, וכ-50 אלף חולים העוברים מדי שנה צינתורים אבחוניים או טיפוליים בלב ובעורקים נוספים. משאבים רבים מושקעים ביכולות האבחון של התקפי לב כבר בשלב המניעתי, בכדי לנטר את קבוצות הסיכון באמצעות שינויים באורח החיים, מתן טיפול תרופתי מונע, ובמידת הצורך גם הליכים ניתוחיים טיפוליים למניעת נזק חמור יותר.

האסוציאציה המיידית בקרב רבים כלפי התקף לב היא של אדם החש דקירות בליבו, אוחז במיקום המשוער של ליבו וקורס, אך למעשה יש להתקף לב סימפטומים נוספים כגון סחרחורות, זיעה קרה, הרגשת נימול ביד ועוד. לעתים יופיעו חלק מהסימנים ולעתים יופיעו סימנים שונים בזמנים שונים.

האחראי לאבחון של מקור הסימנים הוא, כמובן, הרופא  או איש צוות רפואי. האבחון אמור לקחת בחשבון את גורמי הסיכון הקיימים אצל המטופל, ביניהם לחץ דם גבוה, שומנים בדם, סוכר גבוה, היסטוריה משפחתית ונתונים נוספים. כאשר הרופא אינו מברר נוכחות של גורמי סיכון אצל מטופל המתלונן על סימפטומים רלוונטיים, או שהוא לא מאבחן את ההתקף למרות ידיעתו על נוכחותם של גורמי הסיכון – נוצרת עילה לרשלנות רפואית.

האם התקף לב עלול לגרום לנזק בלתי-הפיך?

התקף לב הנו הפרעה באספקת דם ללב, אשר ממנו יוצא הדם כאשר הוא רווי בחמצן ומוזרם לכל אברי הגוף. כל הפרעה, אפילו למספר דקות בלבד, עלולה לגרום נזק בלתי הפיך לרקמת הלב עצמו או לאחד האיברים (בהתאם למיקום החסימה בגוף) כגון גפיים, איברים פנימיים ואפילו המוח. אבחון נכון וטיפול מיידי בהתקף הלב עשוי להציל חיים או למנוע נזק לאיבר, אך אבחון שגוי עלול להסתיים בנזק בלתי הפיך ואף במוות.

האם ניתן למנוע התקף לב?

מתפקידו של הרופא והצוות הרפואי לעדכן את המטופל על היותו בעל גורמי סיכון החושפים אותו לבעיות לב, ולהציע לו מגוון דרכים מניעתיות – החל בשינוי באורח החיים ובשילוב תזונה בריאה וספורט, וכלה בטיפול תרופתי באמצעות מדללי דם ותרופות רלוונטיות נוספות.

כך, למשל, כאשר קיים חשש לטרשת עורקים עקב הצטברות שומנית על דפנות כלי הדם עד כדי חסימה מלאה או חלקית שלהם, יש לבצע צנתור אבחוני שיקבע את חומרת הבעיה. במהלך הצנתור האבחוני, במידה שנקבע כי יש צורך בכך, יכול הרופא לבצע את הטיפול ולהשתיל סטנט (תומכן) התומך בכלי הדם ומרחיב אותו במקומות בהן קיימת חסימה, ובכך מאפשר זרימת דם תקינה.

האם צינתור מספיק כדי למנוע התקף לב?

הרופא ימליץ על צינתור אבחוני או טיפולי, בהתאם למצב, ובמידה שהחסימה במקום שבו צינתר הוא מסוכן או שהטרשת עורקים מפושטת, יבוצע ניתוח מעקפים שעוקף את החסימה ומאפשר זרימת דם תקינה.

מתי אבחון התקף לב או טיפול רפואי בו הופכים לרשלנות רפואית?

כמו בכל מקרה רשלנות, יש להוכיח כי נגרם נזק עקב החלטה או פעולה לא סבירה של רופא או איש צוות רפואי. עילה לתביעה בגין רשלנות רפואית באבחון או בטיפול במחלות לב יכולה להיווצר במקרים הבאים:

  • אבחון שגוי: כאשר המטופל מתלונן על כאבים בחזה, והרופא טועה באבחון הבעיה. כאשר הרופא עובר על תוצאות בדיקות ומפרשת אותן בצורה מוטעית.
  • התעלמות: כאשר הרופא מתעלם מתלונות המטופל לגבי כאבים וסימפטומים כגון כאבים בחזה, קוצר נשימה, בחילות וכו', כאשר הרופא נחשף לתוצאות בדיקות אשר עבר המטופל ומתעלם מהן, התעלמות ממצב המטופל בזמן הניתוח או אחריו ועוד.
  • התרשלות: בדיקה רשלנית של היסטוריית המטופל ומשפחתו, אי הפניה לבדיקות רלוונטיות או למיון, ביצוע טיפול רשלני אשר בעטיו נגרם נשק למטופל (צינתור רשלני אשר גרם לקרע בשריר הלב, נזק לכלי דם וכו'), הותרת גוף זר בגוף המטופל וכו'.
  • טיפול שגוי: ביצוע צינתור כאשר האדם מצוי בהתקף לב, מתן טיפול תרופתי שגוי, בחירת הליך רפואי שאינו תואם את מצבו הגופני של המטופל או בניגוד להתוויות הנגד של ההליך וכו'.

את מי תובעים על רשלנות רפואית באבחון או טיפול במחלת לב?

התביעה תופנה לגורם הרפואי אשר ביצע את האבחון או הטיפול, קופת חולים, מרכז רפואי, בית חולים או כל גוף רפואי אשר בו התקיים הטיפול. הנתבעים יהיו הרופא או אנשי הצוות הרפואי אשר רלוונטיים למחדל אשר גם למטופל לנזק.

לבירור טיב הטיפול צור קשר

 

הבסיס לתביעת רשלנות

לא כל תלונה של מטופל על רופא או אופי הטיפול בו ותוצאותיו יכולה להיחשב כ"רשלנות רפואית".

לפי ויקיפדיה …. עוולת הרשלנות היא אחת מעילות התביעה במסגרת דיני הנזיקין, ויש הטוענים, כפי שציין השופט ברק בפסק-דין גורדון, כי היא העוולה המרכזית בדיני הנזיקין. לפי דיני הנזיקין, אדם שנפגע וסבל נזק (הניזוק), יכול לתבוע את הפרט שגרם את הנזק (המזיק). אולם הפיצוי אינו אוטומטי, והניזוק נדרש תחילה להוכיח שורה של קריטריונים לפני שיזכה בפיצוי. חרף הדמיון בשם, עוולת הרשלנות הנזיקית אינה זהה לרשלנות הפלילית. בעוד עוולת הרשלנות הנזיקית היא הדרך הנפוצה והשמישה ביותר לזכייה בתביעת נזיקין, במשפט הפלילי אין הרשלנות גרידא מספיקה כדי להטיל אחריות פלילית, ונדרשת לכך הוראה מפורשת בחוק…..

מה הם התנאים הבסיסיים אשר חייבים להתקיים על מנת שהתביעה תוכר כ"רשלנות רפואית"?

הגדרה – תלונה תוכר כ"רשלנות רפואית" כאשר מטופל נפגע ע"י רופא או איש צוות רפואית אחר אשר נכשל במילוי תפקידו וחובותיו הרפואיות.

על מנת לבסס תביעת רשלנות תידרש להוכיח את הדברים הבאים:

א. התקיימו יחסי רופא-מטופל –

כלומר, המטופל פנה אל הרופא שיטפל בו, ו הרופא הסכים לטפל במטופל. אם רופא החל לפגוש מטופל ולטפל בו,  קל מאוד להוכיח כי יחסי רופא-מטופל אכן התקיימו, יותר קשה להוכיח כאשר הרופא היה יועץ ולא טיפל ישירות במטופל.

ב. הרופא היה רשלני –

העובדה שהמטופל אינו מרוצה מהטיפול ותוצאותיו, אינה בהכרח אומרת שניתן לתבוע את הרופא על רשלנות. הרופא חייב להיות רשלני, במובן שפעל בצורה לא מקצועית  וחסרת זהירות באופן חריג באבחון או בטיפול.  כדי לתבוע על רשלנות, על המטופל להיות מסוגל להראות שהרופא גרם לנזק בדרך אשר רופא סביר באותן נסיבות לא היה גורם. הטיפול ע"י הרופא אינו נדרש להיות הטוב ביותר האפשרי, אלא בתחום הסביר של המקצועיות והזהירות המקצועית המחוייבת והמקובלת בתחום. השאלה האם הרופא אכן נהג במקצועיות ובזהירות הראויה, היא לרוב שאלת הבסיס סביבה נבנית תביעת הרשלנות. בית המשפט ידרוש מהמטופל להוכיח באמצעות מומחה את הסטנדרטים לטיפול הנחשבים מקצועיים וזהירים במקרים מהסוג בו עוסקת התביעה.

ג. רשלנות הרופא גרמה לפגיעה –

מאחר ותביעות רשלנות רבות מערבות מטופלים אשר היו חולים או פגועים גם לפני האירוע סביבו נדונה התביעה, יש לעיתים קרובות שאלה האם מה שעשה הרופא,  רשלני או לא, הוא באמת הגורם לנזק. לדוגמא, אם חולה מת לאחר טיפול בסרטן ריאות והרופא אכן פעל בצורה רשלנית, קשה להוכיח שרשלנות הרופא גרמה למותו ולא הסרטן. המטופל (או מי מטעמו) חייב להוכיח ש"הסבירות לרשלנות כגורם למוות היא גבוהה יותר מהסבירות שלא", כלומר להוכיח שרשלנות הרופא גרמה לפגיעה או למוות באופן ישיר. בדרך כלל, המטופל יהיה חייב את עדותו של מומחה רפואי מהתחום על מנת להעיד שרשלנותו של הרופא גרמה לפגיעה.

ד. הפגיעה גרמה לנזקים ספציפיים –

גם אם ברור שהרופא תפקד בצורה שאינה מגיעה לסטנדרטים המקובלים בתחומו, המטופל אינו יכול לתבוע על רשלנות אם לא נגרם לו נזק כתוצאה מהטיפול. להלן דוגמאות לנזקים אפשריים מהם יכול המטופל לסבול: כאב פיזי, כאב רגשי, הוצאות רפואיות נוספות, אובדן מקום העבודה, אובדן כושר עבודה וכו'.

האתגר המשמעותי ביותר בתביעה העוסקת ברשלנות רפואית הוא מציאת המומחה הרפואי אשר יסכים להעיד לגבי הסטנדרטים הנהוגים בתחום, ולהסביר כיצד פעולותיו של הרופא הנתבע הן רשלניות ואחראיות לפגיעה במטופל.

עורך דין ! מעוניין בחוות דעת רפואית?

לבירור צור קשר