טיפול לקוי לאחר ניתוח TVT ( לדליפת שתן ) הביא לסיבוך ולרשלנות

שושנה, אישה בת 54, סבלה מדליפת שתן בזמן מאמץ. לפיכך, התקבלה לניתוח מתלה שופכתי מסוג TVT. הבירור הטרום-ניתוחי היה תקין, כולל ציסטוסקופיה שבוצעה כחודש לפני כן ופורשה כתקינה. בהתאם למתועד בדו"ח הניתוח, הוא עבר בהצלחה ללא אירועים חריגים. אולם, לא כך היה.

הסיפור

ככבר לאחר כחודש מאז הניתוח פנתה המטופלת עם תלונה על זיהומים חוזרים בדרכי השתן שהופיעו מיד לאחר הניתוח – אירועים שלא סבלה מהם כלל וכלל טרום הניתוח.

לאור פנייתה המוקדמת עם תלונה זו, סביר כי יעלה החשש המוצדק לחדירה, לפחות חלקית, של סרט הTVT לכיס השתן, ולכן עברה פעם נוספת בדיקת ציסטוסקופיה – בדיקה שאינה שגרתית בשלב זה. בדו"ח הפעולה נרשם "שלפוחית עם רירית אדומה דלקתית בכל האזורים".

הופעה כה מוקדמת של זיהומים חוזרים בדרכי השתן לאחר ניתוח TVT עם ממצא חריג בציסטוסקופיה מחייבת התייחסות ודרגת חשד גבוהה לחדירה של הסרט לנרתיק. למרות זאת, הוחלט שלא להמשיך בבירור.

במהלך כ-3 שנים בהם חזרה והופיעה המטופלת למרפאה עם תמונה סוערת של דלקות עקשניות בדרכי השתן לא בוצעה הערכה חוזרת על-מנת לחזור ולשלול גוף זר בשלפוחית. רק לאחר 3 וחצי שנים לאחר הניתוח עצמו, חזר הרופא המטפל וביצע ציסטוסקופיה; ושוב, נרשם בדו"ח הפעולה "אזור דלקת בצוואר השלפוחית, פרט לכך ללא ממצא חריג".

גם כעת לא פורש הממצא כחשיפת הסרט לשלפוחית ובעצם רק לאחר 5 שנים נוספות הגיעו לפתרון הבעיה כאשר פנתה לבית-חולים אחר לטיפול בבעיות הזיהום בשתן. רק אז בבדיקת ציסטוסקופיה רביעית במספר, במוסד אחר, נתגלתה הבעיה – סרט הTVT חדר לשלפוחית  ובשל כך היא נשלחה לביצוע ניתוח להסרתו.

לקבלת יעוץ

לא למותר לציין שבמקביל לכל אלה לעיל, המטופלת חזרה והתלוננה על דליפת שתן במאמץ כפי שהציגה גם לפני ביצוע הניתוח המדובר. אולם, לאור מורכבות המקרה הוחלט עוד טרם הניתוח ובצדק – שלא לבצע תיקון חוזר של דליפת השתן עד להתאוששות מלאה מהניתוח הנוכחי כאשר גם אז יהיה צורך לשקול היטב מהי הגישה הניתוחית העדיפה לאור סיכון יותר גבוה לפגיעה חוזרת בכיס השתן או בשופכה, הודות לבית-החולים שבה נותחה לראשונה.

מדו"ח הניתוח השני, עולים פרטים אשר העידו על היקף הנזק שנגרם בעקבות התרשלותו של המנתח שביצע את הניתוח הראשון – הניתוח היה מורכב יותר וכלל איבוד דם משמעותי שהצריך מתן 4 מנות דם, כמו-כן גם צויין כי היה קושי בהפרדת הסרט בשל הדבקויות במקום וקרע בצוואר השלפוחית.

מורכבותו של הניתוח השני, שכללה דימום מוגבר וקושי בהפרדה של הסרט מכיס השתן, קשורה בוודאי למשך הזמן הארוך (שמונה וחצי שנים) שחלף מאז הניתוח הקודם וכן ממצב של דלקות חוזרות ונשנות בדרכי השתן במהלך התקופה שלא טופלו כראוי.

בהתאם לספרות הרפואית לעניין סיבוכים מיידיים ומאוחרים של ניתוח מסוג זה ניתן למצוא כי חדירה של סרט ה-TVT לשלפוחית השתן במהלך ניתוח הנו סיבוך מוכר ולא מאוד נדיר ומופיע לפי פרסומים שונים בספרות, בשכיחות הנעה בין 2.7% ל-13.8% מן המקרים. כעקרון, זיהוי התקלה עוד במהלך הניתוח בציסטוסקופיה מאפשר הוצאת הסרט ומיקומו מחדש וזאת ברוב המקרים ללא השלכות עתידיות על המטופלת.

חדירה של סרט לשופכה או לכיס השתן הנו סיבוך נדיר בהרבה ומופיע בשכיחות של כ-0.02% מן המקרים. ממצא שכזה של סרט החודר לכיס השתן ומזוהה זמן רב לאחר ניתוח, נובע משתי התרשלויות: התרשלות בביצוע הניתוח והתרשלות בחוסר הזיהוי של הבעיה במהלך ביצוע הציסטוסקופיה.


המומחהם של אולמד – רפואה בקליק בחנו את הרשלנות

 

במקרה זה, עצם הופעת דלקות חוזרות בדרכי השתן מיד לאחר הניתוח ועצם הממצא שהודגם בשלפוחית לאחר הבדיקה הציסטוסקופית כבר כחודש לאחר הניתוח רק מאוששים תיאוריה זו ושוללים את המחשבה שמדובר בארוע של חדירה הדרגתית של הסרט לכיס השתן לאחר הניתוח. במקרה זה, היה על הרופא המטפל לשקול את הסרת הסרט כבר בשלב זה – ההתרשלות השלישית.

מעבר לכך, גם בבדיקה שנערכה כשלוש וחצי שנים לאחר הניתוח, שהראתה ממצא דלקתי חריג, לא ניתן מענה לבעיה היסודית והמטופלת המשיכה לסבול עוד מספר שנים מדלקות שתן – ההתרשלות הרביעית. כמו-כן, עצם ההחלטה שלא להמשיך בבירור לאחר הבדיקות הציסטוסקופיות לאחר שבכל אחת מהן נמצא ממצא חריג, מהווה התרשלות נוספת.


לסיכום

ממדובר בסיבוך ניתוחי שכנראה לא זוהה במהלך הניתוח עצמו, בנוסף לכך תלונות האשה בשבועות שלאחר הניתוח והממצאים בבדיקה הציסטוסקופית שבוצעה לאחריו היו מספיקים על-מנת להבין כי מדובר בתקלה שיש לתת לה מענה ניתוחי נוסף שבמסגרתו הוצאת סרט ה-TVT ושלא להמשיך בטיפול שמרני באנטיביוטיקה בלבד, כיוון שברור הוא כי היא לא תפתור את שורש הבעיה.

המקרה נוהל במשך שנים באופן רשלני והביא למצב של סבל גדול למטופלת בשל הדלקות החוזרות בדרכי השתן ובסופו של דבר לניתוח מורכב בהרבה מאשר היה ניתן לבצע במידה והתקלה הייתה מזוהה במהלך הניתוח או בשבועות הראשונים שלאחר-מכן.

בנוסף, הבעיה הבסיסית בעטייה פנתה המטופלת לראשונה לניתוח לא נפתרה ולאור מורכבותו של הניתוח החוזר להוצאת הסרט לא היה ניתן לפתור את בעיית הדליפה באותה העת. לא זו אף זו, כי תיקון הדליפה בעתיד ילווה בסיכון אפשרי לסיבוך גדול עוד יותר.

 

המומחים של אולמד – רפואה בקליק בחנו את הרשלנות העולה מן המקרה:

המקרה נוהל במשך שנים באופן רשלני והביא למצב של סבל גדול למטופלת בשל הדלקות החוזרות בדרכי השתן ובסופו של דבר לניתוח מורכב בהרבה מאשר היה ניתן לבצע במידה והתקלה הייתה מזוהה במהלך הניתוח או בשבועות הראשונים שלאחר-מכן.

*חוות הדעת הרפואית הוגשה לבית משפט בצירוף התביעה

לקבלת יעוץ

רשלנות רפואית וביצוע אמפוטציה (קטיעה) במחלקת יילודים פגיה

רשלנות רפואית וביצוע אמפוטציה

להורים במרכז הארץ, נולדה פגית נולדה בבית-החולים ממשלתי, בשבוע ה-24 להריון, בעקבות צירים מוקדמים שהופיעו אצל האם והתפתחותה של לידה מוקדמת. ניסיון לעצור את הלידה לא צלח והאם קיבלה טיפול עם מגנזיום וצלסטון. הלידה הייתה וגינלית ובה נולדה הפגה במשקל לידה של 700 גרם.

 

לידת פגית:

התינוקת סבלה מחוסר בשלות של הריאות (RDS) וטופלה עם סורפקטנט עם שתי מנות והונשמה בשיטת הנשמה מרובות של VGV. הפגה נזקקה להנשמה במשך כ-20 ימים והמשך עברה לתמיכה בנשימה עם מכשיר המספק חמצן שלא דרך צנטר בקנה הנשימה (HIPPV) למשך 10 יממות נוספות. לאחר-מכן, היא טופלה בזרימה מוגברת למשך 40 ימים ומתן חמצן עד לגיל 78 ימים.

המערכת הלבבית תפקדה היטב, נמצא PDA בינוני ביממה השלישית שטופל תרופתית בהצלחה והצינור נסגר.

מערכת העיכול תפקדה היטב בימים הראשונים. אך בשל ארוע זיהומי קשה בדם מלווה אבצס בכבד הבטן סבלה מסימנים של פגיעה קשה במעי. הטיפול היה שמרני ולא נזקקה לניתוח.

 

זיהומים באשפוז:

עוד סבלה מצהבת לא גבוהה שטופלה בפוטוטרפיה בהצלחה. בשל טיפול ממושך עם TPN עקב בעיות במעיים שפורטו לעיל, הופיעו ערכים גבוהים של בילירובין שחזרו לנורמה בהמשך.

הפגה סבלה מזיהומים קשים במהלך אשפוזה. בימים הראשונים טופלה עם אנטיביוטיקה שהופסקה לאחר קבלת תרביות עקרות. ביום השמיני לחייה הופיעו סימנים לזיהום בדם עם צמיחה של אנטרוקוק (סטרפ. פקליס) וכן סטפ. אפידרמיטיס. קבלה אנטיביוטיקה משולבת שהוחלפה כל פעם לפי רגישויות בהתייעצות של מומחים למחלות זיהומיות. הוצאו צנטרים מרכזיים ובדיקת אקו שללה וגטציות בלב שזורעים את החיידקים. בדיקת אולטרה-סאונד של הבטן הדגימה אבצסים בכבד שהיו אחראים למהלך זיהומי ממושך. לאחר ניקוז האבצס ולאחר טיפול אנטיביוטי ממושך התגברו על הזיהום.

 

פנה למומחה

 

אמפוטציה (קטיעה):

הסיבוך הקשה ביותר במהלך האשפוז היה הפגיעה ברגל, שהסתיימה באמפוטציה (קטיעה) טבעית של שוק וכף הרגל. בסיכום המחלה ציינו הצוות הרפואי כי התהליך החל ביום ה-14 לחייה והסיבה המשוערת הייתה תסחיף על רקע הזיהום הקשה ממנו סבלה הפגה באותו הזמן. סתימת זרימת הדם לרגל הביאה בסופו של דבר לנמק של הגפה הימנית והאזור הנמקי נקטע באופן עצמוני ללא צורך בניתוח.


השאלה הנשאלת במקרה זה, מה גרם לנמק של שוק רגל הפגה?


הרופאים בפגייה תיארו במכתב השחרור שהנמק נגרם מתסחיף זיהומי שהתפתח ביום ה-14 לאשפוזה והביא לחוסר זרימת דם לרגל. בסיכומים של הרופאים המופיעים על בסיס יומי בגליון האשפוז של הפגית הם מתמקדים בבעיה זו החל מהיום ה-14 לאשפוזה, כאשר אז התייעצו עם מומחה כירורגיית כלי דם שבדק את התינוקת והחליטו שלא לטפל בתרופות ממיסי קרישי דם – לאור הסכנה של טיפול זה בפגים כל כך קטנים ולאור מצבה הקליני הקשה של הילדה אותה עת כאשר הזיהום ממנה סבלה היה שיאו.

חשוב לציין שבין הגורמים לסתימה בכלי דם של הרגליים, נמצא גורם שכיח של המצאות צנטרים בכלי דם מרכזיים כמו אבי העורקים והווריד הנבוב התחתון. הכנסת צנטרים אלה מקובלת בטיפול בפגים ובעיקר בקטנים שבהם. צנטרים אלה מחייבים טיפול מיוחד למנוע זיהום ולמנוע תופעות של שליחת קרישי דם לכלי דם אחרים היכולים להסתיים בחסימת זרימת דם ונמק של איברים בעקבות זאת.

אין ספק כי הטיפול בפגית צעירה בגיל ההיריון וקטנה במשקל הינו מורכב ביותר ומאתגר עבור צוות הרופאים המטפל בחולה כזאת. המטרה הראשונה בטיפול היא לשמור על חייה והמטרה השנייה הינה למנוע סיבוכים שיכולים לגרום לנכות קשה לכל ימי חייה. טיפולים רבים שהינם פשוטים בילדים ובמבוגרים אינם קלים לפגים בהם כל המערכות לא בשלות וטיפול במערכת אחת יכול לגרום לנזק בלתי הפיך למערכת אחרת.

אולם, אין הדבר מסיר מאחריותם של הרופאים המטפלים להיות עירניים וזהירים במיוחד בהענקתם את הטיפול הרפואי.

הכנסת צנטרים לווריד ולעורק מאפשרת טיפול בטוח יותר הן בניטור מצבו של הפג והן בשימוש בכלי דם מרכזיים המאפשרים לתת טיפולים תרופתיים ומתן נוזלים ללא החלפת כלי הדם בשל תגובה לחומרים המוזרקים לדם. אולם, קיימות 2 סכנות חמורות שיש לשים לב אליהן בשימוש בצנטרים אלה: האחת, זיהום – טיפול נכון ומעקב צמוד מקטינים את הסיכוי לסיבוך כזה; הסכנה השניה, היא שליחת קרישי דם קטנים מהצנטרים המרכזיים ופגיעה באיברים בגוף – מאיברים פנימיים כגון כליות ומעיים ועד לפגיעה בגפיים כפי שהתרחש במקרה שלנו כאן.

האחיות בצוות הרפואי המטפל, אמורות לעקוב אחרי כל שינוי בתינוק על-מנת להתריע על תופעות חריגות עם צנטרים אלה. ברישומי האחיות לאורך תחילת האשפוז של הפגית הקפידו לציין שישנה זרימה טובה וצבע טוב לגפיים. אולם, ביום השישי לחייה של הפגה התחילו להתריע על סכנת הופעה של קריש דם לרגל ואף תיעדו זאת בגיליון המעקב שלהן. למרות זאת, לא ציינו הרופאים ברשומות שלהם כל התייחסות לממצאים אלה ולא בוצעו כל פעולות למניעת הנזק לרגל. רק שלושה ימים לאחר ההתרעה הוצא הצנטר מן העורק הראשי ויומיים לאחר מכן הוצא הצנטר מהווריד המרכזי.

 

לאחר 7 ימים:

רק לאחר 7 ימים לאחר תחילת ההתראות החוזרות והנשנות של האחיות מופיעה התייחסות ראשונה של הרופאים למצב זרימת הדם לרגל וזאת בעקבות החמרה מאד משמעותית עד כדי הופעתם של סימני חוזר זרימה לכל אורך השוק הימנית. ההנחה של הרופא שתיעד את ההחמרה במצב הרגל הייתה שמדובר בתסחיף זיהומי שגרם לתופעה זו – לאור העובדה שהפגית סבלה מזיהום פעיל באותו זמן. לא הייתה כל התייחסות לסימנים הראשוניים יותר לפגיעה בזרימת הדם לרגל הפגועה ימים רבים קודם לכן. יכול מאוד להיות שעל רקע הפגיעה הראשונית בזרימת הדם לרגל נשלח תסחיף זיהומי נוסף שהחמיר את מצב הרגל. השאלה הנשאלת היא – האם ניתן היה לעשות משהו למנוע את הנזק הבלתי הפיך לרגל ומתי היה צריך לעשות כן אם בכלל.

 

הצוות הרפואי:

הצוות הרפואי לא התחיל לפעול מוקדם יותר ולא ניסה לדון באפשרות של טיפול טרומבוליטי (פירוק קרישי דם) שהיה יכול אולי למנוע את הקטיעה או למצער מזעור הנמק שנוצר בגפה הפגועה. טיפול כזה על כל ההשלכות שלו היה חייב להופיע בדיון הרופאים ביניהם לבין עצמם וביניהם לבין ההורים לאור הסכנה שטיפול כזה יגרום לנזקים אחרים כמו דימום למוח, למשל.

 

בעזרת חברת אולמד רפואה בקליק – ניתנה לאם חוות דעת רפואית לכתב התביעה ע"י המומחים של אולמד.

 

במקרה זה מדובר על פגית שאיבדה את רגלה, כתוצאה מאבחנה שגויה ורשלנית של הצוות הרפואי. הרופאים היו שבויים בקונספט של האבחנה השגויה ולא היו ערניים לאפשרויות נוספות, בכך נגרמה קטיעה מיותרת של גפה.

התגובה המאוחרת לטיפול (הוצאה של הצנטרים באיחור רב), חוסר קיום של דיון נוסף עם יועצים כגון כירורג כלי דם והמטולוגים בזמן אמת וחוסר תיעוד רחב על דיון בבעיה עם כל הצוות הרפואי של המחלקה תרם לנזק הבלתי הפיך אצל הפגית שגרם בסופו של דבר לאובדן השוק ברגלה – כל אלה, בנפרד וביחד מהווים רשלנות רפואית.

 

פנה למומחה

הכנת עד מומחה לחקירה נגדית בבית משפט

בית המשפט נותן משקל לעד ולתוכן חוות הדעת. לשופט אין כלים מקצועיים ברפואה, למרות שלעיתים נתקל במקרים דומים בעבר. יכולת האבחון בין עיקרי מקרה למקרה מוגבלת, אף אם השופט סבור שהמנגינה העיקרית ידועה לו. מידע וניתוח העובדות הרפואיות אינם כלולים במסגרת הידיעה השיפוטית שלו. אשר על כן – השופט במרבית המקרים אמור להישען ולהסתמך על הכלים השיפוטיים שיש לו – הקשבה לצורת ההתבטאות של הנחקר, מבנה התשובות שלו, התרשמות אם הוא נלחץ, או מהסס. סתירות פנימיות. בהירות הלוגיקה שמאחורי התשובות.
במילים אחרות – ההשפעה של הצורה בה מתפקד המומחה מטעמך בעת החקירה על תוצאות התיק הינה כבדה.
לכן להעברת העיקרים של המופיע מטה למומחה יחד עם סימולציה של השאלות הנחזות, יש חשיבות מרכזית.

1. ההכנה מתחילה בנוסח של חוות הדעת – ניסוח המסקנות של המומחה בסיפא של חוות הדעת אמור להיות בלשון בהירה ומשפטית. בעת ניסוח חוות הדעת יש לשקול לבקש מהמומחה להתייחס מראש לנקודות הנחזות כחלשות, או לא חד משמעיות ולהוסיף את התייחסותו אליהן.

2. פירוט הניסיון המקצועי ברישא של חוות הדעת – כדאי להימנע, מכך שפירוט ניסיון יהיה קבוע לכל חוות הדעת של המומחה, ללא התייחסות למומחיות בנושא חוות הדעת. למשל – הסוגיה – סיבוכים כתוצאה מהתרופות לטיפול בדלקת כבד כרונית – נכון שהרופא פנימי יפרט שטיפל בעשרות / מאות חולים עם דלקת כבד כרונית לרבות בסיבוכים מהטיפול.

3. פירוט המסמכים עליהם מסתמך – עדיף לכתוב באופן פרטני רק מסמכים שאכן המוחה ראה ואין הם משובשים או קשים לקריאה. יכולה להיווצר מבוכה אם יש מסמך עם מידע סותר, או מידע הפוך שהמוחה דילג עליה בחוות דעתו. קל לשופט "לקנות" כשל כזה כמהותי במהימנות חוות הדעת. אם יש מידע סותר, או הפוך לקו המסקנות של המומחה, נכון להתכונן מה להשיב וכיצד לבנות את ההסבר, מדוע אין התייחסות לכך בחוות הדעת. תשובה אפשרית – "כתבתי את הדברים העיקריים החיוביים ותומכים במסקנותיי. נקודה זו נראתה לי אינסדנטלית – צדדית לתמונה העיקרית, כי….". חשוב לזהות את המידע הסותר לפני החקירה כדי שהמומחה לא יראה מופתע. כדאי לתרגל תשובות שרובן ככולן דנות, בצורה שהמומחה בונה את מסקנתו, על רקע המידע הרב הכלול במקרה.

4. ניתוח חוות דעת קודמות באותו התחום של המומחה – כדאי להתכונן מה נכתב בעבר, ומה השונות בין המקרים שהובילה למקנות שונות במקרים הנראים דומים לאנשים שאינם עוסקים ברפואה. "שליפת" חוות דעת קודמות, יכולה לבלבל את המומחה על דוכן העידים והוא עלול להתקשות להסביר מדוע היה מקצועי ואמין בשני המקרים. דוגמאות לתשובות: "יש מידע חדש בספרות וניסיון מצטבר חדש המשנה את המסקנות"; "השוני בין המקרים הוא ….".

5. אורך התשובות – עדיף שיהיה קצר. מצד שני תשובות לאקוניות מהוות שגיאה. כדאי למצוא את שביל הביניים. המטרה, ליצור תחושה של שיתוף פעולה, אך לתת פחות אפשרות לחוקר לתקוף את המומחה על ידי היתפסות לסתירות, או סתירות לכאורה.

6. התפלמסות עם החוקר – התפלמסות עם החוקר המלווה בהתנצחות, כעס והבעת עלבון – בדרך כלל מביאה להקטנת משקל העדות. כמעט כל מומחה רפואי מגיע למקומות האלה, כאשר החוקר מביע זלזול, בוז, או מצין סתירות בדברי המוחה מבלי לתת לו אפשרות לענות. כדאי לתרגל הימנעות מהתגובות הרגשיות. ניתן לתרגל מענה קצר וענייני בעת התשובה לשאלה הבאה. חשוב לבקש מהמומחה לענות עניינית ללא כל הערה אישית כנגד החוקר

7. איך מכניסים תוכן חשוב, אף אם הצד החוקר עוצר את הנחקר. כיצד לתקוף את חוות הדעת מטעם הצד השני, אף אם המומחה לא נשאל – הטכניקה שאני נהגתי להשתמש בה הינה מתן תובנה לגבי ההבדל בין חשיבתו של הרופא והמשפטן. למשל הצורך באירוע דווקני, אצל המשפטן לעומת המסקנה הנסמכת על ניסיון מצטבר סטטיסטי. אם המומחה מטעמך יכול להצביע על קשר יותר דווקני בין הנסיבות הרפואיות למסקנה שלו ובו בעת להראות שהמומחה מטעם הצד השני נתן מסקנה רק של הסתברות – נוצר לכם יתרון מה. אם המומחה מטעמכם יכול להראות שמבחן ההסתברות שהוא משתמש בו הוא יחידני ולא מכפלת הסתברויות [היוצרת תמיד הקטנה בעוצמת הקשר הסיבתי / ההסתברותי] – שוב יכולה להיווצר תועלת לכם. הטכניקה – לשבות את אוזן השופט בתובנה מקצועית כללית באזור הבינתחומי – רפואה ומשפט.

8. סימולציה של השאלות האפשריות וניסוח התשובות – אין להכביר מילים בסוגיה זו. הכנת חקירה נגדית לכאורה כנגד המומחה מטעמכם, ומעבר עמו על השאלות והתשובות, הינה הבסיס להכנה מוצלחת.

9. מעבר על מאמרים בולטים אחרונים בתחום – תמיד כדאי לבקש מהמומחה לעבור על הספרות ולקרוא מאמרים בולטים חדשים. שליפת מאמרים על ידי החוקר, הינה טכניקה שימושית. בית המשפט היצר את החופש לחקור בטכניקה זו. יש נטייה לבקש מעורך הדין החוקר לשלוח מראש את המאמרים. במידה והתקבלו כאלה – כדאי לנתחם ולהבין מה נחקר, איך [באיזה כלים השתמש כותב המאמר] ומה המסקנות. מדוע מה שמתואר במאמר מאובחן מהמקרה בו דנים. לחילופין – להיות מוכנים להראות מדוע המידע המצוטט מהמאמר הינו הוצאת הדברים מהקשרם. במידה ויש מאמר חדש התומך בקו של המומחה – כדאי להביאו לדיון ולהגישו.

10. בית המשפט נותן משקל לעד ולתוכן חוות הדעת. לשופט אין כלים מקצועיים ברפואה, למרות שלעיתים נתקל במקרים דומים בעבר. יכולת האבחון בין עיקרי מקרה למקרה מוגבלת, אף אם השופט סבור שהמנגינה העיקרית ידועה לו. מידע וניתוח העובדות הרפואיות אינם כלולים במסגרת הידיעה השיפוטית שלו. אשר על כן – השופט במרבית המקרים אמור להישען ולהסתמך על הכלים השיפוטיים שיש לו – הקשבה לצורת ההתבטאות של הנחקר, מבנה התשובות שלו, התרשמות אם הוא נלחץ, או מהסס. סתירות פנימיות. בהירות הלוגיקה שמאחורי התשובות.

במילים אחרות: בעת החקירה, לאופן התנהלותו של המומחה מטעמך קיימת השפעה כבדה על תוצאות התיק!
לפיכך, יש חשיבות רבה ליישום הטיפים שפורטו כאן יחד עם המומחה, ובמקביל לבצע עימו סימולציה של השאלות הצפויות.

חיסכון של 75% במשאבים הכרוכים בניהול התיק הרפואי והתיעוד סביב תביעות,עבודה עם המומחים בתחום!

לשאלות בנושא הכנת עד מומחה – צרו קשר

 

וועדה רפואית זו לא קביעה סופית!

וועדה רפואית זו לא קביעה סופית!

המוסד לביטוח לאומי והנפגע יכולים להגיש ערעור  על קביעת הוועדה בדבר דרגת הנכות שנקבעה, בפני הוועדה הרפואית לעררים.

חשוב לדעת ! את הערעור, יש למסור בכתב תוך 60 ימים מיום קבלת ההודעה על החלטת הוועדה הרפואית של ביטוח לאומי (או 45 ימים לאחר החלטת ועדת מס הכנסה). איחור בהגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי גורר איבוד היכולת להגיש ערר, פרט לנסיבות מיוחדות.

לפני הגשת ערר מומלץ לקבל ליווי מקצועי!

  1. וועדת הערר יכולה לדון בכל נושא, לרבות סעיפים עליהם לא ערערת, ורשאית להוריד את הנכות, או לא להכיר בקשר בין הנזק לאירוע בעבודה. החלטות הוועדות הקודמות אינן מחייבות את וועדת הערר. לכן חשוב ביותר להגיע מוכנים!

  2. בוועדה יושבים רק רופאים, והם אלה הבוחנים את החומר המוגש להם. לכן מומלץ להכין את החומר בעזרת רופא אשר בקיא ומנוסה בהליך בביטוח לאומי.

  3. הגשה לא מקצועית אשר לא ממקדת מספיק את הדגשים החשובים, פעמים רבות נגמרת בקביעת נכות נמוכה מהמגיע לך, או בשלילת הקשר הסיבתי בין האירוע לנזק הרפואי.

  4. ככל הליך בוועדת העררים יכול לשמש אותך בהמשך כבסיס להליך משפטי, לכן כל שכחה שלך של טענה רפואית, אפילו אם נובעת מכך שאינך בתחום הרפואה, מקטין את הסיכויים גם בהליכים הבאים. כל חוסר של מידע רפואי הממחיש בצורה אובייקטיבית את הנזק הרפואי שלך – יוצר סכוי קטן יותר לאפשרויות בהליכים הבאים.

עצות חשובות לגבי הגשת הערר:

*     ניתן וכדאי לצרף נימוקים רפואיים נוספים בכתב, עם קבלת מסמכים רפואיים חדשים הדנים בנזק הרפואי. במילים אחרות – חשוב להמשיך את איסוף וסיכום החומר הרפואי. לא להסתפק במה שהוגש לוועדה מדרג ראשון. רצוי להיעזר באנשי מקצוע

*     אם לא צורף פרוטוקול הוועדה מדרג ראשון, יש לבקש בכתב לקבל אותו. כדאי שהנימוקים לערר יתבססו על הכתוב בפרוטוקול. אם טרם קבלת את הפרוטוקול ועומדים לעבור 30 היום הקצובים בחוק להגשת ערר, יש לגשת מיידית לאנשי מקצוע המתמחים בתחום על מנת "לעצור את השעון".

*     כיצד להבין מה כתוב בפרוטוקול ? – יש לזכור שהרופאים כותבים בלשון מקצועית רפואית. ברוב המקרים כדאי מאד להיעזר בגוף רפואי עם התמחות בתחום, על מנת להבין את הדקויות בפרוטוקול. מה נכתב, איך נכתב ומה לא נכתב

*     כיצד לנסח את נימוקי הערר ? – הנימוקים המוגשים, נועדו לעיני הרופאים. גם כאן חשוב ביותר לדבר בשפתם המקצועית. לא להשמיץ את הוועדה הקודמת, ולהביא נימוקים רפואיים מקצועיים כבדי משקל וקשים לסתירה. זו עוד סיבה להיעזר בגוף רפואי שזו התמחותו.

מידע כללי על וועדה רפואית לעררים.

  1. קובעת את גובה הנכות הזמנית והקבועה.

  2. הוועדה לא כפופה להחלטת פקיד התביעות.

  3. ווועדת הערר יכולה לדון בכל נושא, לרבות סעיפים עליהם לא ערערת, ורשאית להוריד את הנכות. החלטות הוועדות הקודמות אינן מחייבות את וועדת הערר.

*     וועדה מדרג ראשון תורכב מ- 3 "פוסקים רפואיים" אחד או יותר מומחים בפגיעות מסוג פגיעתו של המבוטח.

*     פוסק רפואי אינו עובד המוסד לביטוח לאומי אלא מתמנה על ידי שר העבודה והרווחה. לכן לכאורה הוא בלתי תלוי. אולם הוועדות מתרחשות בתוך סניפי הביטוח הלאומי. הפוסק מוזמן על ידי פקיד המוסד, והפקודה לתשלום עבור עבודתו מועברת על ידי המוסד

*     לצורך קביעת דרגת נכות רשאי הרופא המוסמך = הפוסק, מיוזמתו או על פי דרישת חברי הוועדה למנות יועץ רפואי חיצוני.

*     אם הנזק הרפואי שנגרם לך הינו במספר תחומים, ואכן נשלחו מסמכים בנושאים אלה למוסד לביטוח לאומי, יתכן ותוזמן/י לבדיקת מספר מומחים, עוד טרם התקיים הוועדה העיקרית, או לאחר התקיימה. צורת הבדיקה והפרוצדורה יהיו זהות לזו של הוועדה.

*     על פי ההלכה הפסוקה (שישימה גם לגבי הועדות הרפואיות לעררים), במקרה שבו הנכה לוקה = סובל בריבוי פגימות = בעיות רפואיות כתוצאה מהעבודה, אין חובה שהוועדה תכלול מומחה אחד בתחום כל פגימה שבמבוטח. יתרה מכך, אין הצדקה לכלול בועדות הרפואיות מומחים בתחום צר וספציפי של הפגיעה הנדונה. יחד עם זאת, כאשר מוגשת לוועדה חוות דעת אשר ניתנה על ידי מומחה בתחום הספציפי (כמו- מומחה לכף היד), על הוועדה להתייעץ עם יועץ רפואי המומחה באותו תחום צר, וזאת- בנוסף לחובה לכלול בהרכבה אורטופד מהתחום הרחב. בנושא זה  יש להתייעץ עם אנשי מקצוע בתחום הגשת העררים הרפואי על מנת לזהות כשל אפשרי בהרכב הוועדה.

*     מזכיר הוועדה – על פי החוק בכל וועדה יושב מזכיר/ה שהוא עובד המוסד ותפקידו לוודא את זהות הנבדק ולרשום פרוטוקול המכיל את תלונות הנפגע, פירוט בדיקת הרופא ומסקנות הוועדה.

ערר על החלטת הועדה הרפואית לעררים

החלטת הוועדה הרפואית לעררים היא סופית ואין לערער עליה אלא בשאלה משפטית בלבד בפני בית הדין לעבודה. אם נידחת בוועדה מדרג ראשון קיים סיכון גבוה בהגשת ערר ללא אנשי מקצוע מאחר ואם תידחה שנית אין יותר אפשרות ערעור.

את הערעור יש להגיש תוך 30 ימים מיום קבלת ההודעה על החלטת הוועדה הרפואית לעררים.

במידה והינך מעוניין להמשיך לבית דין זכור כי הביקורת השיפוטית של בית הדין מוגבלת לשאלות משפטיות בלבד.

במסגרת  סמכותו לדון ב"שאלה משפטית" בלבד, בוחן בית הדין האם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה. הכלל הוא, שלמעט מקרים נדירים ביותר בהם הטעות גלויה על פניה ותיקון הטעות אינו מחייב ידע או שיקול דעת רפואי, אין בית הדין עצמו מתקן את הטעות אלא מחזיר את העניין לוועדה הרפואית.

לפני וועדה רפואית צור קשר