רשלנות רפואית והקבלה לדנמרק

הייתם רוצים לחשוב כי הנתונים המשויכים לנושא חשוב וכאוב זה גלויים וברורים? הייתם רוצים.

לא רק שנתוני הרשלנות הרפואית אינם גלויים, הם אינם נאספים. לא בידי גוף אחד, בכל אופן.

הייתם רוצים לחשוב כי משרד הבריאות, הגוף הממשלתי שעל פניו הוא זה שאמור להיות אחראי על בקרת הנושא,
מרכז את הנתונים? הייתם רוצים.

למשרד הבריאות מושג חלקי בנושא. את התמונה הגדולה והמלאה – הוא אינו רואה

והייתם רוצים לחשוב כי לפחות החוק קיים וברור בנושא. הייתם רוצים.

משרד הבריאות בכל אופן, טוען כי המושג אינו חדמשמעי.

סיכום מנהלים  

בבקשה :

החוק לא ברור, המצב לא ברור, הטיפול במצב וודאי ווודאי שאינו ברור.

הכל ברור עכשיו ?

בואו נתחיל.

משרד הבריאות מגדיר רשלנות רפואית כ-"מתן שירות רפואי תוך סטייה מרמת זהירות סבירה".
לפי המשרד "אין הגדרה של המונח 'רשלנות רפואית' בחוק, אך מדובר בסוג מסוים של רשלנות".

ממשרד הבריאות נמסר עוד כי יש סוגים שונים של רשלנות רפואית, והם נבחנים על פי המישורים השונים של תחום המשפט, וכן כי אין בידיו נתונים על היקף תופעת הרשלנות הרפואית בכלל מערכת הבריאות בישראל, ובתוך כך על מספר מקרי המוות עקב רשלנות רפואית, בשל ההגדרות השונות שיש למונח.

מבקר המדינה ציין בדוח שלו (מס' 62, שנת 2011), כי "רק מיעוט המקריםהחריגים והכשלים הרפואיים נובעים מרשלנות".

כמוכן, שייך המבקר את העלייה הניכרת והמתמדת בהיקף התביעות למודעות הגוברת בציבור לאפשרות של רשלנות רפואית, לעמידה על הזכות לתבוע וכן לגידול במספר עורכי הדין.

בידי המשרד נתונים על מספר התביעות בגין רשלנות שהוגשו נגד מוסדות רפואיים ממשלתיים בלבד.

אז מה עושים בכדי כן לדעת וללמוד על היקף מקרים שכאלו בישראל ?

מרכז המידע והמחקר של הכנסת פנה לגופים שונים 

ועלפי נתונים (חלקיים!) שהתקבלו צייר את התמונה הבאה :

מנתוני הנהלת בתי המשפט עולה כי במהלך השנים 2010 – 2016 הוגשו בישראל
סכ'ה 10,694 תביעות אזרחיות נגד מוסדות רפואיים. בגין רשלנות רפואית.

*) אין אפשרות להסיק מהנתונים על שיעור התביעות בכל שנה שבהן ניתן
פסק- דין, שכן לפחות בחלק מהמקרים ייתכן שמדובר בפסקי דין בתביעות שהוגשו בשנים קודמות. לא ידוע כמה מהתביעות האלה נמצאו מוצדקות

*) במהלך אותן שנים הוגשו לבתיהמשפט 10,694 תביעות אזרחיות בגין רשלנות רפואית, אך לא ברור כמה מהן נמצאו מוצדקות; הוגשו 8,372 תביעות נגד מוסדות רפואיים ממשלתיים בלבד, אך לא ברור בגין כמה מהם שולם פיצוי.

*) מספר מקרי הפטירה בישראל בשנה בממוצע הוא כ– 40,000

עד כאן הצרות שלנו.


הנה הצצה קצרה על מה שנעשה בתחום בדנמרק.

לפי גישת דיני הנזיקין הנהוגה בישראל, כדי שיינתן פיצוי למטופל הטוען כי נפגע בגין הליך רפואי, עליו להוכיח כי הגורם שטיפל בו נושא באחריות לפגיעה שנגרמה לו.

מודל חלופי לגישה זו הוא מודל ה"אין עוולה" (no fault), והוא מקובל בין היתר במדינות סקנדינביה. לפי מודל זה מתן פיצוי אינו תלוי בהוכחת אשמה או רשלנות מצד המטפל, אלא בהוכחה מספקת של קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי ובין הפגיעה.

בשל הקושי הכרוך בהוכחת טעות שנעשתה בידי צוות רפואי, וכדי להקל על מטופלים שנפגעו לקבל פיצוי, הוחלט על הנהגת מודל פיצוי ציבורי שבו לשם קבלת פיצוי אין חובה להוכיח שנעשתה טעות, אלא די בקיומו של קשר בין הפגיעה לבין הטיפול או הבדיקות שהמטופל עבר.

במודל זה המטופל גם אינו נדרש לנהל את תביעתו במסגרת ביתמשפט או להיות מיוצג על ידי עורך דין. המודל עוגן בחוק לעניין פיצויים שנכנס לתוקף בדנמרק בשנת 1992, וכיום היא תקפה כמעט בכל תחומי הפעילות של מערכת הבריאות הציבורית והפרטית.

לצורך יישום מודל הפיצוי האמור הוקמה ההתאחדות הדנית לפיצוי מטופלים, גוף עצמאי המנוהל על ידי מועצה שמכהנים בה שבעה חברים, מינויים של שר הבריאות והמועצות האזוריות. כ-200 איש מועסקים בהתאחדות.

ההתאחדות אינה עוסקת בבחינת ההתנהלות המקצועית של גורם רפואי זה או אחר, אלא בהערכת הפגיעה ובזכאות לפיצויים בגינה. בין מטרותיה :

  • ניהול תביעות פיצויים,

  • שירות למטופלים ולאנשי צוותים רפואיים,

  • ווידוא כי הפציעות הרשומות במערכת ההתאחדות ישמשו למניעת פגיעות בעתיד.

ההתאחדות מפצה אדם שנפגע באחד מהתנאים האלה:

  • אם מומחה רפואי מנוסה היה פועל באותה סיטואציה באופן אחר ("עקרון המומחה",the specialist rule)

  • אם הסיבוכים שנגרמו לו הם מאוד חריגים וחמורים בהשוואה לטיפול שניתן לאדם עקב המחלה שממנה הוא סובל וחורגים ממה שאפשר לצפות שאדם יוכל לשאת ( "עקרון ההוגנות" – the fairness rule )

  • אם היה כשל בציוד רפואי; אם היה אפשר למנוע את הפגיעה בשימוש בשיטה, בטכניקה או בטיפול מקביל אחר.

במסגרת ההתאחדות אין אפשרות לתבוע פיצויים בשל פגיעה נפשית על רקע שימוש בתרופות ואין אפשרות לקבל פיצוי על הסבל והצער שנגרמו בשל אובדן בן משפחה עקב פגיעה במהלך טיפול רפואי.

על המטופל להגיש את תביעתו בתוך 3 שנים מהרגע שבו גילה כי נפגע, ובתוך 10 שנים מיום התרחשות הפגיעה.

פיצויים על פגיעה במסגרת טיפול רפואי יינתנו רק עבור פגיעות שהפיצוי בגינם עולה על כ 5,300, פיצויים על פגיעה בגין טיפול תרופתי מסתכמים בכ1,620. הסיבה לכך היא הרצון להתמקד בפיצוי על מקרי הפגיעה הרציניים ביותר. סכומי הפיצוי אינם חייבים במס (פרט לריבית שהם מניבים) למעט פיצוי בגין אובדן הכנסות.

מטופלים המבקשים לקבל פיצוי על פגיעה שנפגעו במהלך טיפול רפואי נדרשים למלא טופס תביעה ולהעבירו להתאחדות בפקס או בדואר אלקטרוני.

בעלי מקצועות רפואה מחויבים לתת מידע על ההתאחדות למטופלים שהם סבורים כי נפגעו במהלך הטיפול בהם באופן שעשוי לזכותם בפיצויים, ואף לסייע להם להגיש את התביעה, אם יש צורך בכך.

פעילות ההתאחדות ממומנת מתקציב ציבורי, ועל כן לא נדרשות מהפונים אליה הוצאות כלשהן בהקשר של הגשת התביעה.

עם קבלת התביעה בהתאחדות, הם פונים לקבלת תגובת הגורם הרפואי הנתבע. עם קבלת החומר הוא מועבר לעיונם של עורכי הדין, ויחד עם גורם רפואי מייעץ הם מקבלים ההחלטה. כל תהליך הטיפול בתביעה מרגע הגשתה נמשך בממוצע 7 חודשים.

מימון הפיצוי :

במקרים שבהם הפגיעה הייתה בהקשר של טיפול על ידי שירותי הבריאות הלאומיים הדניים, הפיצויים משולמים על ידי האזורים ועל ידי חברות הביטוח שבהן ספקיות הבריאות הפרטיות מבוטחות.

במקרים של פגיעה עקב שימוש בתרופה, הגורם האחראי לתשלום הפיצויים הוא משרד הבריאות.

פיצויים בגין טיפול במסגרות פרטיות שמחוץ לשירותי הבריאות הלאומיים ממומנים באמצעות חברות הביטוח שספקיות שירותי הבריאות מבוטחות בהן.

פיצויים בגין פגיעות שנגרמו בהקשר לטיפול באסירים בבתי כלא ממומנים על ידי שירות הכליאה והמבחן של דנמרק.
פיצויים בגין פגיעות שנגרמו במרפאות צבאיות ממומנות על ידי משרד הביטחון הדני.

מתוך 9,628 תביעות לפיצויים שהוגשו להתאחדות בשנת 2012 , אושרו כ-33% . סך הפיצויים בגין התביעות שאושרו בשנת 2012 היה כ– 144 מיליון דולר.

עד כאן המבט על הדשא של השכן.

תביעת נכות כתוצאה מנפילה

תיאור המקרה

 

ס', אישה כבת 44, נפצעה כתוצאה מנפילה – שבר פריקה של הכתף עם חסימת כלי דם ונזק עצבי.

כשנה וחצי לאחר האירוע, סובלת מכאבים כרוניים ביד שמאל, חולשה יחסית, נימול והירדמות
של היד, קושי במאמצים ובתפקודי ה-.ADL


המלצות

 

  • לאחר נפילה בחדר מדרגות, אשר גרמה לשבר פריקה של הכתף משמאל, כשלכך מתלווה פגיעת כלי דם ונזק עצבי.
  • לגבי הנזק העצבי רוב התפקודים התאוששו, אך בבדיקת ה-EMG המאוחרת עדיין ניתן היה לזהות נזק עצבי בעצב הרדיאלי.
  • הבדיקה הקלינית כיום מדגימה תמונה "קלאסית" לאחר אירוע שכזה – קיימת הגבלה בתנועות בעיקר בהרמה לצדדיים וסיבוב הפנימי, קיימת חולשה יחסית של תפקודי הכתף.

 


ממצאים ומסקנות

      • בגין מצב לאחר שבר פריקה של הכתף, הגבלה בתנועות בכל המישורים,
      • והשפעה בינונית על התפקוד הכללי נכות צמיתה של 20%
      • בגין נזק קל של המקלעת הברכיאלית משמאל, נכות צמיתה של 10%

      • סכ"ה אחוזי נכות משוקללים 28%

 

לקבלת יעוץ

 

כשרופא משפחה לא מתייחס לירידה דרסטית במשקל אצל המטופל

יישראל, ספורטאי בן 46, ללא בעיות נשימתיות, התלונן במשך תקופה ארוכה, של מעל כשנתיים ארוכות, על תסמינים רבים אשר לא קיבלו התייחסות ראויה. במקרה שלו, לא נעשה כל בירור או ניסיון להבין האם מתרחש אצלו תהליך כרוני המסביר את התמונה הקלינית שהלכה והתבהרה עם הופעת כל תסמין ותסמין.

אצל הרופא המטפל, נרשמה עבורו אבחנה של ירידה במשקל, אך ללא כל מאמץ לברר עוד על מה מדובר.

קיים הבדל משמעותי בין ירידה במשקל בחולה עם תיאבון תקין לבין ירידת משקל משנית עם חוסר תיאבון. במקרה הראשון, ניתן יהיה למצוא מחלות הפרמטובוליות אשר במסגרתן, גם אם החולה אוכל רגיל או אפילו יותר מן הרגיל, עדיין נרשמת ירידה במשקל. במקרה האחרון, יהיה שכיח למצוא ממאירות או סכרת או שורה ארוכה של מחלות נוספות, אפילו פסיכיאטריות.

במקרה של ישראל, הייתה זו בעיה בבלוטת התריס. פעילות יתר של בלוטה זו מאופיינת בתחושת רעב מוגברת, עד כדי אכילת יתר, יחד עם ירידה במשקל. השאלה הפשוטה, האם מדובר בירידה במשקל עקב חוסר תיאבון לבין ירידה במשקל עם תיאבון תקין או מוגבר לא נשאלה. שאלה פשוטה לא צורכת זמן או משאבים מיוחדים והתשובה לה הייתה יכולה כבר אז לכוון אל עבר בעיה בבלוטה.

 

לקבלת יעוץ

 

שאלה נוספת שניתן לצפות מן הרופא הסביר כי ישאל ויבחן היא, האם קיימת היסטוריה משפחתית. אצל ישראל קיימים במשפחתו מספר לא קטן של אנשים הסובלים מבעיה בבלוטת התריס, מה שמצריך תשומת-לב כאשר החולה מתלונן על תסמין אופייני לפעילות חריגה של בלוטת התריס. גם נקודה זו לא בירר הרופא המטפל ובכך החלה שרשרת של טעויות קשות אשר השפיעו על חייו של ישראל רבות.

 

היי דוקטור, יש לי בעיה! מה עושים?

 

ישראל שלנו החל סדרת בדיקות מעבדה, ללא שום כיוון מדויק לקראת הוכחת אנמנזה מסוימת או קו כללי להפגת חשד ספציפי, הרופא ממש ירה לכל עבר – ללא שום שימת דגש על התוצאות שרמזו גם הן על הבעיה בבלוטה. התמונה הקלינית שראה לנגד עיניו הייתה מטושטשת לגמרי, אפילו את בדיקות הפוספטאזה האלקלית ודם סמוי בצואה, שהזמין, בין היתר, לא טרח לבדוק לעומק. ההתעלמות מבדיקות אלה, אשר יצאו לא תקינות, מהוות עדות להתרשלותו של הרופא.

 

גגם כאשר עבר שוב על הבדיקות וטרח לעיין בתוצאותיהן, לא עלה בדעתו שישנן סיבות רבות, חוץ כבדיות לעליית אנזימי הכבד והתעלם לחלוטין מן הספרות הרפואית ומן האנמנזה המשפחתית של ישראל. כל זאת, למרות שירידה במשקל מתאימה לחלוטין לטירוטוקסיקוזיס וגם אנזימי הכבד עלולים להיות מוגברים במצב קליני זה. כל שעליו היה לעשות מבחינה רפואית היה זה לבקש עוד בדיקת דם אחת – TSH – וכמובן לעבור על תוצאותיה גם כן.

וכך איבד ישראל זמן יקר, חודשים שלמים של התרוצצויות בין בדיקה לבדיקה… תלונות חדשות צצו להן מדי כמה זמן, כגון, תחושת חוסר אוויר ומועקה; עצירות קשה במשך שבועות; בחילות ועוד. אך הרופא המטפל מתמיד בשיטתו ואינו בודק לעומק אף אחת מן התלונות הנוספות גם כן.

 

היי דוקטור, אני רעב! מה עושים?

 

ישראל מופנה לבדיקת סונר בטן, ובפענוח הבדיקה מציינים במפורש, הרגשת רעב קבועה. הרופא המטפל מציין זאת ברישומיו שלו, מבלי להתעכב על המשמעות הרפואית של הרגשת רעב קבועה ושוב מתעלם מן הקפיצות הלא סדירות של משקל גופו של ישראל – פעם עולה ופעם יורד בתדירות לא סבירה.

ושוב בדיקות, כי לא בדקנו מספיק – ישראל נשלח לסדרה נוספת של בדיקות מיותרות הכוללות, בין היתר, גסטרוסקופיה וקולונסקופיה, מבלי לעצור רגע ולנסות להבין את התמונה הכוללת. לא זו אף זו, הרופא איננו מסתפק בלטרטר את ישראל בביצוע בדיקות אין סוף, חלקן פולשניות ומעיקות, הוא גם שולף מן המותן אבחנות קליניות שגויות שלא היו ולא נבראו כגון מגוון דלקות כבד אשר נשללות כמובן בבדיקות להימצאות וירוסים – כאילו ישראל לא נבדק כבר מספיק.

 

היי דוקטור, עכשיו כבר ממש כואב לי! מה עושים?

 

לאחר שנתיים של התעלמות, החליט הרופא המטפל לבסוף להתחיל להקשיב לתסמינים שהופיעו אצל ישראל – לאחר הופעת תסמינים חדשים של כאבים בחזה – והבין כי מדובר בחולה טירוטוקסי קשה. משום מה הרופא החליט שמדובר באוטם חריף חודר (טרנסמורלי) בלב ושולח את ישראל לבית-חולים, כשכבר ידוע על תפקודי בלוטת תריס לא תקינים ואף מציין בדיקה גופנית שמצאה כביכול הגדלה של בלוטת התריס. שתי אבחנות אלה הופרכו בבית-החולים, לא אוטם ולא הגדלה של הבלוטה לאחר בדיקה אנדוקרינולוגית שתוצאותיה הגיעו לאחר 5 שבועות ארוכים.

 

גם בבית-החולים מתרשלים…

 

מחדל נוסף הוא התנהגות בית-החולים, ששחרר לביתו את ישראל יממה לאחר תחילת אשפוזו כאשר הוא במצב של טירוטקסיקוזיס, טכיקרדיה (דופק מואץ), כאבים תעוקתיים בחזה וממצאים פתולוגיים בא.ק.ג. לא זו אף זו, גם נרשם בתיעוד בית-החולים כי אין ספק שמדובר בחולה בסיכון גבוה עם תסמונת אנגינוטית קלאסית וממצאים בא.ק.ג. חרף זאת, ישראל לא מוצג בפני קרדיולוגים, לא נקבע צנטור, אפילו לא אלקטיבי, ותוך 24 שעות הוא משוחרר לביתו מבלי שום טיפול שמוענק לו.

מקובל לחשוב שטיפול והשגחה של פחות מיממה אינם נחשבים לרפואה טובה, שכן לא מדובר בפרק זמן המספיק להכרת החולה, הערכת מצבו ותגובתו לסוג ואופן הטיפול. הנחה מקובלת זו, נכונה אף עוד יותר כשמדובר בחולה בטירוטוקסיקוזיס קשה ביותר, לא מטופל ומוזנח תקופה ארוכה, הסובל במקביל מתסמונת אנגינוטית שהולכת ומחמירה.

 

הסיפור שאיננו נגמר

 

השתלשלות האירועים הרשלנית ממשיכה עוד רבות, כאשר ישראל חוזר לטיפולו המסור של רופא המשפחה, שאף הוא איננו פונה להתייעצות עם מומחה קרדיולוג או אנדוקרינולוג, ללא הפניה לשום יועץ וללא הפניה לצינטור.

וכך ישראל נותר ללא התייחסות רפואית הולמת עד אשר הגיע למצב של החייאה, בעת הגיעו לקופת-החולים, שוב, עם תלונות על לחץ בחזה.

הצוות של מד"א והצוות של טיפול נמרץ בבית-החולים מצליחים להחיות את ישראל ולייצב את מצבו. הוא מתאשפז בעקבות אוטם חריף של הלב והפרעת קצב חמורה כתוצאה מפרפור חדרים באותו יום שבו התמוטט, מבוצע בו צנטור – נתגלית מחלה חד כלית – הוא גם עובר שליפת טרומבוס מן העורק הכלילי והכנסת תומכן.

לאחר האירוע המרכזי, שזיכה את ישראל לבסוף באשפוז ארוך בבית-החולים, הופיעו אצלו גם טרומבוזה ורידית ברגליים, דיכוי מח העצם, אי-ספיקת לב והפרעות זכרון ושינה אשר ימשיכו ללוות אותו לאורך חייו.

 

לסיכום

 

את מהלך הבירור אפיינה שטחיות, בלבול, חוסר שיפוט קליני, חוסר ידע והבנה, חוסר אחריות, חוסר אכפתיות וחוסר מוטיבציה. הן מצד הרופא הקהילתי והן מצד בית-החולים שקיבל אותו לראשונה. ישראל עבר סבל לא יתואר ותחלואה קשה אשר החמירה בעקבות שורת המחדלים, אשר כמעט הביאו לסיום חייו.

כיום, ישראל סובל מנכויות צמיתות הבאות לידי ביטוי בדיכוי מח העצם, הפרעות שינה וזכרון וצליעה לסירוגין בשל כאבים בשוקיים התחתונות, כתוצאה מאספקת דם לקויה. במצבו היום, ישראל מתקשה לעבוד ולתפקד באופן שוטף.

 

לקבלת יעוץ

 

אבחון מאוחר לטרשת נפוצה – הוגשה תביעה למשרד הבטחון

פפזית, כיום בת 20, משוחררת מצה"ל, סבלה בגיל 17 מתופעות חוזרות ונשנות של כאבי ראש, חום וסחרחורות. תופעות אלה הופיעו בעיקר כאשר למדה למבחני הבגרויות והייתה שרויה בתקופת מתח רב. בהמשך, הופיעו אצלה גם חולשה בארבעת הגפיים, כפל וטשטושים בראייה, לכן פנתה לחדר המיון בבית-החולים הקרוב לביתה ואף אושפזה שם.

במסגרת האשפוז, עברה בירור שכלל בדיקות נוירולוגיות חוזרות שמתארות כפל ראייה עם הפרעה בתנועות גלגלי העיניים וכן סימנים נוירולוגיים פוקליים. במסגרת אותו בירור פזית עברה גם ניקור מותני שהדגים כמות קטנה של תאי דלקת והיה שלילי לנוכחות נוגדנים אוליגוקלונליים. עוד עברה בדיקת MRI מוח, שהדגימה נגעים גדולים בחומר הלבן של המוח שעברו האדרה.

עקב כך, נעשתה אבחנה של ADEM (Actue Disseminated Encephalomyelitis). היא טופלה במשך שבוע בסטרואידים דרך הווריד ובהמשך שוחררה לביתה וקיבלה טיפול פומי לעוד שבועיים. לאחר-מכן, חזרה למצבה שטרם האשפוז ותפקדה באופן נורמלי בשגרה.

פזית דיווחה על האשפוז וממצאיו ללשכת הגיוס באזור מגוריה, אליה הייתה עתידה להתגייס, וגיוסה נדחה במספר חודשים. במהלכם עברה בירורים ובדיקות נוספים במרפאת טרשת, אשר הראו כי אט אט הכל שב לתפקוד נורמלי עד שלא הייתה עדות לדלקת פעילה. אולם, מסקנתו של הניורולוג, שלא לקח סיכון, הייתה כי לא ניתן להבחין בשלב זה בין ADEM לבין טרשת נפוצה מאחר וההתקף שפקד את פזית וגרם לה להתאשפז לראשונה בחייה, יכול להיות התקף ראשון בסדרת התקפים של טרשת נפוצה.

יום הגיוס הגיע, פזית התגייסה כאשר היא מלווה במכתב רופא, המסביר את מצבה הבריאותי ומורה כי עליה להיות משובצת קרוב לביתה ולמרכז רפואי. בלשכה עצמה היא נבדקה ונמסר לה כי אין לה מה לדאוג ואכן כך תשובץ. פזית עברה טירונות וקורס, שלאחריהם שובצה בקריה בתל-אביב עם פרופיל 45 זמני לשנה אחת בלבד.

 

לקבלת יעוץ

 

"עוד שנה חלפה, עוד שנה טרופה, עשבים שוטים עלו בשביל ובגן". כעת, פזית הועברה מתפקידה ושובצה מחדש לשירות באיו"ש. כבר עם הגעתה לשם, הבהירה למפקדיה שהיא אמורה להיות בבסיס עורפי, קרוב לביתה ולמרכז רפואי בזמינות מיידית – אולם, ללא הואיל.

מהלך שירותה של פזית שם התאפיין באירועים חוזרים של חולשה, סחרחורות ובחילות, אך חרף בקשותיה היא לא הופנתה לנוירולוג. השירות באותו מרחב לווה ברגעים רבים של לחץ פיזי ונפשי ניכרים בעבודה אל מול אוכלוסייה זרה ואף לעיתים עוינת. בנוסף לאלה, שובצה פזית לתורנויות שמירה ושירות רבות, מפקדיה וחבריה לסגל התעמרו בה, זלזלו בה עקב מצבה הרפואי ותלונותיה, בעיקר כאשר חזרה על הבקשה לעבור לבסיס אחר.


אבחון ע"י נוירולוג מומחה

ללבסוף, פנתה בעצמה לקבלת אבחנה וחוות-דעת רפואית מנוירולוג מומחה דרך חברת אולמד. מנהלי התיקים סייעו לה בתביעתה כנגד משרד הביטחון ומצאו עבורה נוירולוג מומחה "למוד קרבות" בזירה המשפטית, אשר הראה כי בעקבות יחס מזלזל של המערכת הביטחונית במהלך שירותה של פזית היא סובלת מנכות בעקבות החמרה במחלת הטרשת הנפוצה.

במקרה זה, האבחנה של טרשת נפוצה אינה מוטלת בספק והתשובה לשאלה המרכזית, האם נגרמה לה החמרה במחלתה עקב השירות הצבאי בתנאי עקה פיזית ונפשית, היא בהחלט כן.

במטא-אנליזה של מחקרים רבים שבדקו את הקשר שבין עקה נפשית ודחק נפשי לטרשת נפוצה, נמצאה עלייה מובהקת בסיכון להחמרת טרשת נפוצה במטופלים שהיו חשופים לעקה ודחק. מחקר גדול שנערך בתחום זה, מצא ודאות חזקה בקשר שבין מספר גורמי העקה הקיימים לסבירות להתפרצות התקפי טרשת, כך שככל שיהיו יותר גורמי עקה, כך הסיכון להתקף טרשת נוסף עלה.

הכרה כנכת צה"ל

נמצא כי פזית סובלת מהנכויות הבאות: התקפים חוזרים של חולשה וכאבי שרירים, חוסר מסוגלות לצעוד במשך זמן ולמרחק העולה על קילומטר, קשיי ריכוז לארוך היום, טשטוש בראיית צבעים וחולשה בצד השמאלי של הגוף.

 

התעלמותה של המערכת הביטחונית מצרכיה הרפואיים של פזית והבאתה למצב של החמרה במחלתה, ניתן להמשיל להתרשלותו של רופא בהגנה על מטופליו. על-כן, נתבע משרד הביטחון ופזית הוכרה כנכת צה"ל.

טיפול לקוי לאחר ניתוח TVT ( לדליפת שתן ) הביא לסיבוך ולרשלנות

שושנה, אישה בת 54, סבלה מדליפת שתן בזמן מאמץ. לפיכך, התקבלה לניתוח מתלה שופכתי מסוג TVT. הבירור הטרום-ניתוחי היה תקין, כולל ציסטוסקופיה שבוצעה כחודש לפני כן ופורשה כתקינה. בהתאם למתועד בדו"ח הניתוח, הוא עבר בהצלחה ללא אירועים חריגים. אולם, לא כך היה.

הסיפור

ככבר לאחר כחודש מאז הניתוח פנתה המטופלת עם תלונה על זיהומים חוזרים בדרכי השתן שהופיעו מיד לאחר הניתוח – אירועים שלא סבלה מהם כלל וכלל טרום הניתוח.

לאור פנייתה המוקדמת עם תלונה זו, סביר כי יעלה החשש המוצדק לחדירה, לפחות חלקית, של סרט הTVT לכיס השתן, ולכן עברה פעם נוספת בדיקת ציסטוסקופיה – בדיקה שאינה שגרתית בשלב זה. בדו"ח הפעולה נרשם "שלפוחית עם רירית אדומה דלקתית בכל האזורים".

הופעה כה מוקדמת של זיהומים חוזרים בדרכי השתן לאחר ניתוח TVT עם ממצא חריג בציסטוסקופיה מחייבת התייחסות ודרגת חשד גבוהה לחדירה של הסרט לנרתיק. למרות זאת, הוחלט שלא להמשיך בבירור.

במהלך כ-3 שנים בהם חזרה והופיעה המטופלת למרפאה עם תמונה סוערת של דלקות עקשניות בדרכי השתן לא בוצעה הערכה חוזרת על-מנת לחזור ולשלול גוף זר בשלפוחית. רק לאחר 3 וחצי שנים לאחר הניתוח עצמו, חזר הרופא המטפל וביצע ציסטוסקופיה; ושוב, נרשם בדו"ח הפעולה "אזור דלקת בצוואר השלפוחית, פרט לכך ללא ממצא חריג".

גם כעת לא פורש הממצא כחשיפת הסרט לשלפוחית ובעצם רק לאחר 5 שנים נוספות הגיעו לפתרון הבעיה כאשר פנתה לבית-חולים אחר לטיפול בבעיות הזיהום בשתן. רק אז בבדיקת ציסטוסקופיה רביעית במספר, במוסד אחר, נתגלתה הבעיה – סרט הTVT חדר לשלפוחית  ובשל כך היא נשלחה לביצוע ניתוח להסרתו.

לקבלת יעוץ

לא למותר לציין שבמקביל לכל אלה לעיל, המטופלת חזרה והתלוננה על דליפת שתן במאמץ כפי שהציגה גם לפני ביצוע הניתוח המדובר. אולם, לאור מורכבות המקרה הוחלט עוד טרם הניתוח ובצדק – שלא לבצע תיקון חוזר של דליפת השתן עד להתאוששות מלאה מהניתוח הנוכחי כאשר גם אז יהיה צורך לשקול היטב מהי הגישה הניתוחית העדיפה לאור סיכון יותר גבוה לפגיעה חוזרת בכיס השתן או בשופכה, הודות לבית-החולים שבה נותחה לראשונה.

מדו"ח הניתוח השני, עולים פרטים אשר העידו על היקף הנזק שנגרם בעקבות התרשלותו של המנתח שביצע את הניתוח הראשון – הניתוח היה מורכב יותר וכלל איבוד דם משמעותי שהצריך מתן 4 מנות דם, כמו-כן גם צויין כי היה קושי בהפרדת הסרט בשל הדבקויות במקום וקרע בצוואר השלפוחית.

מורכבותו של הניתוח השני, שכללה דימום מוגבר וקושי בהפרדה של הסרט מכיס השתן, קשורה בוודאי למשך הזמן הארוך (שמונה וחצי שנים) שחלף מאז הניתוח הקודם וכן ממצב של דלקות חוזרות ונשנות בדרכי השתן במהלך התקופה שלא טופלו כראוי.

בהתאם לספרות הרפואית לעניין סיבוכים מיידיים ומאוחרים של ניתוח מסוג זה ניתן למצוא כי חדירה של סרט ה-TVT לשלפוחית השתן במהלך ניתוח הנו סיבוך מוכר ולא מאוד נדיר ומופיע לפי פרסומים שונים בספרות, בשכיחות הנעה בין 2.7% ל-13.8% מן המקרים. כעקרון, זיהוי התקלה עוד במהלך הניתוח בציסטוסקופיה מאפשר הוצאת הסרט ומיקומו מחדש וזאת ברוב המקרים ללא השלכות עתידיות על המטופלת.

חדירה של סרט לשופכה או לכיס השתן הנו סיבוך נדיר בהרבה ומופיע בשכיחות של כ-0.02% מן המקרים. ממצא שכזה של סרט החודר לכיס השתן ומזוהה זמן רב לאחר ניתוח, נובע משתי התרשלויות: התרשלות בביצוע הניתוח והתרשלות בחוסר הזיהוי של הבעיה במהלך ביצוע הציסטוסקופיה.


המומחהם של אולמד – רפואה בקליק בחנו את הרשלנות

 

במקרה זה, עצם הופעת דלקות חוזרות בדרכי השתן מיד לאחר הניתוח ועצם הממצא שהודגם בשלפוחית לאחר הבדיקה הציסטוסקופית כבר כחודש לאחר הניתוח רק מאוששים תיאוריה זו ושוללים את המחשבה שמדובר בארוע של חדירה הדרגתית של הסרט לכיס השתן לאחר הניתוח. במקרה זה, היה על הרופא המטפל לשקול את הסרת הסרט כבר בשלב זה – ההתרשלות השלישית.

מעבר לכך, גם בבדיקה שנערכה כשלוש וחצי שנים לאחר הניתוח, שהראתה ממצא דלקתי חריג, לא ניתן מענה לבעיה היסודית והמטופלת המשיכה לסבול עוד מספר שנים מדלקות שתן – ההתרשלות הרביעית. כמו-כן, עצם ההחלטה שלא להמשיך בבירור לאחר הבדיקות הציסטוסקופיות לאחר שבכל אחת מהן נמצא ממצא חריג, מהווה התרשלות נוספת.


לסיכום

ממדובר בסיבוך ניתוחי שכנראה לא זוהה במהלך הניתוח עצמו, בנוסף לכך תלונות האשה בשבועות שלאחר הניתוח והממצאים בבדיקה הציסטוסקופית שבוצעה לאחריו היו מספיקים על-מנת להבין כי מדובר בתקלה שיש לתת לה מענה ניתוחי נוסף שבמסגרתו הוצאת סרט ה-TVT ושלא להמשיך בטיפול שמרני באנטיביוטיקה בלבד, כיוון שברור הוא כי היא לא תפתור את שורש הבעיה.

המקרה נוהל במשך שנים באופן רשלני והביא למצב של סבל גדול למטופלת בשל הדלקות החוזרות בדרכי השתן ובסופו של דבר לניתוח מורכב בהרבה מאשר היה ניתן לבצע במידה והתקלה הייתה מזוהה במהלך הניתוח או בשבועות הראשונים שלאחר-מכן.

בנוסף, הבעיה הבסיסית בעטייה פנתה המטופלת לראשונה לניתוח לא נפתרה ולאור מורכבותו של הניתוח החוזר להוצאת הסרט לא היה ניתן לפתור את בעיית הדליפה באותה העת. לא זו אף זו, כי תיקון הדליפה בעתיד ילווה בסיכון אפשרי לסיבוך גדול עוד יותר.

 

המומחים של אולמד – רפואה בקליק בחנו את הרשלנות העולה מן המקרה:

המקרה נוהל במשך שנים באופן רשלני והביא למצב של סבל גדול למטופלת בשל הדלקות החוזרות בדרכי השתן ובסופו של דבר לניתוח מורכב בהרבה מאשר היה ניתן לבצע במידה והתקלה הייתה מזוהה במהלך הניתוח או בשבועות הראשונים שלאחר-מכן.

*חוות הדעת הרפואית הוגשה לבית משפט בצירוף התביעה

לקבלת יעוץ

פצע כיב בלשון הוביל למוות מסרטן (squamous cell carcinoma)‏

אבחון לא נכון שהוביל למוות ממחלת הסרטן

המנוחה נבדקה על-ידי רופא המשפחה בתחילת שנת 2009. בבדיקה נמצא פצע שהוגדר כהרפטי מעל השפה העליונה ופצע בלשון. הטיפול שהומלץ עליו היה מריחת משחת אורקורט (המכילה סטרואידים) ומריחת ג'ל דקטרין (הנלחם בפטריות).

לאחר חמישה חודשים, כאשר המנוחה הייתה במהלך היריון מתקדם, בביקור נוסף אצל רופא המשפחה לגבי תלונה דומה, מציין הרופא כי קיים כיב תת-לשוני, ללא ציון מדויק של המיקום, וממליץ פעם נוספת על שימוש במשחת אורקורט.

לאחר חודש נוסף, כאשר המצב איננו משתפר, מגיעה המנוחה לביקור נוסף אצל רופא המשפחה, אשר מציין שהכיב מתחת ללשון החמיר תחת הטיפול באורקורט. הלה מתייעץ עם רופא א.א.ג. ובהמלצתו, מפנה את המנוחה לביצוע ביופסיה מהכיב.

לאחר כשבוע נוסף, מתקבלת תוצאת הביופסיה ובה מאובחן גידול מסוג squamous cell carcinoma. בקבלתה למחלקה האונקולוגית בבית-החולים אסף הרופא, נרשם שמדובר בפצע בחלק התחתון של הלשון (בלבד) אשר לא נרפא במשך מספר חודשים.

בבדיקת CT ראש וצוואר, שנערכה במהלך הטיפול במחלקה האונקולוגית, נצפתה האדרה בחלק השטחי של הלשון משמאל בקוטר 1.5 ס"מ. הממצא חשוד כתהליך תופס מקום. בנוסף, נצפתה מלאות רקמתית בקיר הלטרלי שמאלי של האורופרינקס, בלוטת רוק תת-לסתית משמאל מעט מוגדלת ומספר קשריות לימפה תת-לסתיות בקוטר עד 8.5 מ"מ.

לאור כך, היא מועברת לטיפולה של מחלקת אף-אוזן-גרון – לאחר שלא התייחסו לתוצאות הביופסיה כלל – שם, מאבחנים כי מדובר בתהליך מכוייב המערב את השליש הקדמי של הלשון בחלקו הוונטרלי ומתפשט לרצפת הפה. בנוסף, רגישות תת-לסתית עזה משמאל.

לקבלת יעוץ

כעת, היה מדובר על חודש שעבר מאז הגיעו תוצאות הביופסיה שנשכחו להן… כאשר מחלקת א.א.ג מפנה את המנוחה לביצוע כריתה חלקית של הלשון ודיסקציה צווארית דו-צדדית – וזאת כדי לברר (בשנית) על מה מדובר. בפתולוגיה שעברה הדגימה נמצא (בשנית) גידול מסוג squamous cell carcinoma, כאשר השוליים חופשיים מגידול, מעורבות ב-5 בלוטות לימפה משמאל עם קבוצות תאי גידול חופשיים בתוך רקמת השומן הסמוכה ומעורבות 3 מתוך 11 בלוטות לימפה מימין עם פריצת הקופסית.

כעשרה ימים לאחר-מכן, מומחה אונקולוגיה ממליץ על טיפול משלים בציספלטין (כימותרפיה) והקרנות לאחר הלידה.

כמה ימים לאחר-מכן, מבוצע ניתוח קיסרי יזום לצורך הקדמת הלידה והקדמת זמן הטיפולים, מבוצעת בדיקת MRI מח ובסיס הגולגולת – ללא עדות למחלה פעילה – והמנוחה מתחילה טיפולי הקרנה לחלל הפה והצוואר במינון כולל של Gy70 בשילוב עם טיפול שבועי בציספלטין.

בתחילת 2010 מבוצעת בדיקת CT המראה מספר תהליכים היפודנסיים בבסיס הלשון, סמוך לסיכות הניתוחיות, תהליך נוסף בצוואר, תהליכים ריאתיים קביטריים דו-צדדיים, בלוטות לימפה מוגדלות בשער ריאה ימין ושמאל, תהליכים היפודנסיים בכבד ובטחול. הממצאים יכולים להתאים לפיזור משני נרחב.

המנוחה הופנתה לחדר מיון עקב הממצאים הדו-צדדיים בריאות ותלונה של קוצר נשימה. בגלל האופי הקביטרי של הממצאים והאפשרות שמדובר באבצסים על רקע זיהומי היא טופלה באנטיביוטיקה ועברה בירור בו נשללה שחפת.

נלקחה ביופסיה – הפעם מאיזור התת-לסתי – בה נמצאו תאי גידול, מתאימים ל- squamous cell carcinoma. וביופסיה נוספת מאיזור הלשון – בה נמצא גידול חוזר מסוג squamous cell carcinoma, moderately poorly differentiated. ביופסיות מאיזור הריאה לא הדגימו מחלה גרורתית אך נוכח החזרה המקומית המוכחת והממצאים הנרחבים בבדיקת ה-CT האחרונה שבוצעה, נקבעה אבחנה של גידול גרורתי. בעקבות אבחנה זו קיבלה המנוחה טיפולים אונקולוגיים שונים, כולל כימותרפיה, טיפול ביולוגי והקרנות – אך מצבה המשיך להידרדר עד לפטירתה מן המחלה בסוף שנת 2010.

המומחים של אולמד – רפואה בקליק

בחנו את הרשלנויות העולות מן המקרה:

רשלנות בבדיקה

בשלושת הביקורים של המנוחה אצל רופא המשפחה לא ברורה מידת הקפדנות של הבדיקה הגופנית הן באיזור הלשון והן באזורים אחרים. לפיכך, לא ברור היכן נמצאו הממצאים בשפתיים ובלשון, כמו גם מה צורתם, צבעם, מהותם וגודלם.

רשלנות ברישום

הרישום בתיק הרפואי היה שטחי ולאקוני, כזה שלא אפשר הבנה של האנמנזה, קרי, ממתי החלה המנוחה לסבול, מה סוג הכאב או הסבל הכרוך בנושא, האם יש קשר לבעיות גופניות אחרות וכיוב'. באופן דומה לא ניתן ללמוד מהרישום מה הייתה איכות הבדיקה הגופנית ובעיקר רישום של מיקום מדויק של הפצעים או הנגעים שנמצאו – דבר הכרחי לצורך מעקב רפואי וקבלת החלטות אבחוניות וטיפוליות בהמשך. ניתן לראות זאת גם בעיכוב והסבל המיותר שהתרחש בבית-החולים כאשר נרשם שמדובר בפצע בחלק התחתון של הלשון בלבד, ללא התייחסות לביופסיה שכבר הייתה קיימת וידועה עוד טרם לשלב זה – יחד עם העברת המנוחה כריתה חלקית של הלשון בנוסף כדי להעבירה לבדיקה פתולוגית.

רשלנות באבחנה ובטיפול

הטיפול החוזר באותה המשחה ללא הועיל מעל ל-4 חודשים לאחר טיפול ראשוני בתכשיר זה, כנראה ללא שיפור ומבלי לציין האם הפצע הראשוני נרפא וחלף או שמא מדובר באותו אירוע מהווה התרשלות. עיכוב האבחנה כי מדובר בסרטן בהחלט תרמה להחמרת המצב.

רשלנות בזמן ההפניה ליועץ

כאשר קיים נגע חשוד בלשון, היה צורך מידי להפנות את המנוחה לבדיקת יועץ מומחה ולכל הפחות להנחות את המנוחה להגיע לביקורת כעבור שבוע ימים למעקב אחרי הנגע ולא כחודש אחרי כפי שקרה במקרה דנן.

יתר על-כן, בדיקה קפדנית ורישום נכון, אולי היה משנה את החלטת הרופא לגבי האבחון והטיפול המתאימים: אם אכן היה אופי הפצע דמוי פצע הרפטי או אפטה מבודדת – קרי, נגע עגול, קטן, עם שוליים ברורים, שלפוחיתי או מכוייב ושקוע במרכזו, הייתה הצדקה לטפל באורקורט ולבדוק את השפעתו על הפצע. אם התיאור היה שונה מכך, היה מקום להפנות לבדיקת יועץ מומחה כבר מן הבדיקה הראשונה.

מהחלטתו של רופא המשפחה, במפגש הראשון הנוגע לפצע בלשון, לתת שילוב של אורקורט וג'ל דקטרין, עולה החשד שתמונת הפצע בלשון לא הייתה ברורה. ג'ל דקטרין ניתן לפטרת של חלל הפה והלשון. פטרת כזו מאופיינת בחיפוי לבן ובשוליים לא חדים של הנגע. אם הבדיקה לא העלתה מאפייני פצע יחד עם חיפוי לבן סביבו (לאוקופלקיה) או שוליים לא חדים של הנגע, האבחנה הראשונה הייתה מכוונת לנגע סרטני ולא לשילוב של אפטה או נגע הרפטי עם פטרת.

אבחנה שגויה זו גרמה, לאובדן זמן יקר בטיפול במחלת הסרטן שממנה סבלה המנוחה, ולצערנו נפטרה.


חוות הדעת הרפואית הוגשה

בצירוף התביעה לבית משפט

לקבלת יעוץ